מי אוהב אותך יותר ממני
אלבום הסולו החמישי של איימי מאן אמנם לא מחדש כלום, אבל במקרה שלה גם זה לא גורע מקסמה של יקירת הסצנה האלטרנטיבית. ככה זה כשאוהבים
הכל שונה, אלבומה השלישי של להקת til tuesday הוא אחד האלבומים האהובים עלי ביותר במדף התקליטים הישנים שלי. הוא מונח בו לצד אלבום הבכורה של Rainbirds - וביחד הם מהווים סעד לנפשי. til Uesday לא שינתה את העולם או את התעשייה, וגם לא את החיים שלי, אבל היא היתה אחת הלהקות הכי מקסימות שפעלו בארה"ב בשנות התשעים.
ההתנהלות שלה, כמו של להקות אחרות שהגיעו מאזור בוסטון, היתה שונה מהמקובל. בעוד שלהקות אחרות רדפו אחרי הפרסום, התהילה ו-MTV, "טיל טיוזדיי" ניסתה לשמור תמיד על רוח עצמאית. הסיבה לכך היתה בעיקר האופי הבלתי מתפשר של סולנית הלהקה איימי מאן. למרות שאלבום הבכורה של הלהקה, Voices Carry, זכה להצלחה מסחרית של ממש, היא התעקשה שלא להתמכר לזרם הירוקים, ובחרה לקחת צעד אחורה. התוצאה היתה שהלהקה נשארה מחוץ לאור הזרקורים, אבל קרובה לליבם של אוהביה.
ההתנהלות הזאת איפיינה את מאן גם בקריירה העצמאית שלה שהחלה בשנות התשעים, לאחר פירוק הלהקה. במוזיקה שלה אין שום דבר חתרני או מהפכני. היא תמיד ניגנה פולק-רוק אישי, במיטב המסורת של ג'ואן באאז, ג'וני מיטשל ואחרות - אבל בניגוד לזמרות בנות ימינו, נגיד נורה ג'ונס או שריל קרואו, מאן תמיד שמרה על ניחוח של עצמאות ואישיות. לאורך השנים היא לא הפסיקה לריב עם חברות התקליטים שרצו לעשות ממנה כוכבת ולנצל את פוטנציאל שלה לכתוב להיטים (למשל You stupid Thing), בעוד שהיא התעקשה לנהל את הקריירה שלה בעצמה (היא גם חברה בלייבל העצמאי "יונייטד מיוזישנס").
התוצאה היתה שמאן הפכה ליקירת הסצינה האלטרנטיבית הקטנטנה בארה"ב. כמו גיבור אחר של אותה סצינה, אליוט סמית, היא חדרה לתודעה בזכות סרט. במקרה של סמית זה היה "סיפורו של וויל הנטינג". אצל מאן היה זה "מגנוליה" בו שובצו רבים משיריה, שהיוו חלק מרכזי בעלילה, וחשפו את יצירתה לקהל נרחב.
אלבומה החדש של מאן The Forgotten Arm לא מביא איתו בשורה חדשה. הוא גם כנראה לא האלבום הכי טוב שלה, אבל כל מי שנפל בעבר בקסמיה, יתקשה שלא לאהוב אותו ואותה גם הפעם. האלבום עוסק כרגיל בעניינים שבינו לבינה, הפעם עם סיפור מסגרת על זוג שנפגש, מתאהב ויוצא למסע, שסופו, כצפוי, לא מאושר במיוחד. הצליל שלו קצת יותר רוקיסטי מבעבר (בהפקה שמנונית מעט של ג'ו הנרי), בין השאר בגלל שההקלטות נעשו בפרק זמן קצר למדי, תוך ניסיון לשמור על צליל לא מעובד, יחסית לתקליטי העבר שלה.
קצת קשה להסביר מה הופך את מאן לשונה מכוכבות אמריקניות אחרות וגורם לה להיות כל כך נאהבת. אולי זה הצליל העמוק של הקול שלה, אולי תחושת המלנכוליה ששורה עליה תמיד, ואולי בכלל אי אפשר להסביר אהבה (העובדה שהיא אחת הנשים הכי יפות בעולם מן הסתם לא ממש מזיקה), אבל מה זה משנה, העיקר שאפשר לעצום את העיניים, להגביר את הווליום, ולחלום שהיא שלך.
לפנייה לכתב/ת 
