שתף קטע נבחר

מלחמת הקמפוסים

שנת הלימודים בארה"ב הסתיימה וזה הזמן לסיכום מאבקי ההסברה. מתברר שמספר האירועים האנטי-ישראלים הגיע לשיא, אבל יש מי שנאבק בחזרה

שנת הלימודים האקדמית הסתיימה בארצות הברית, מה שאומר שהסטודנטים בחופש, הפרופסורים בסוטול והספרנים מתבטלים. בעולם האקדמי כולם נחים. בעצם, כמעט כולם. ארגוני ההסברה בקמפוסים – כמו ארגון "ישראל בלב", שבו אני עובד – דווקא עובדים במרץ. הקיץ הוא הזמן לסיכומים, מסקנות, חשיבה מחודשת ותכנון קדימה. ואם זה נשמע כמו התחלה של תדריך צבאי, זה לא במקרה: במלחמת ההסברה בארצות הברית, הקמפוסים הם חזית מרכזית, לוהטת וקשה. הקרב של השנה הזו הסתיים, עכשיו הגדודים עורכים סיכום-ביניים ואוגרים כוחות לקראת הסתערות מחודשת בסתיו.

 

 

נתחיל בחדשות הרעות: מספר האירועים והפעולות האנטי ישראליים בקמפוסים האמריקאיים הגיעו בסמסטר החולף לשיא מאז החלה האינתיפאדה. זה, בכל מקרה, מה שעולה מהנתונים של גופי ההסברה שעוקבים אחרי המצב. החדשות הטובות הן שהאווירה הכללית כלפי ישראל בקמפוסים דווקא השתפרה קצת. איך שני הנתונים הסותרים האלה מסתדרים? התשובה פשוטה: הארגונים הפרו-פלסטינים ממשיכים להילחם, ואפילו מחריפים את אופי הפעילות. רק שכעת, הארגונים הפרו-ישראליים נלחמים בחזרה בצורה חזקה יותר.

 

קצת רקע: מאז פרצה האינתיפאדה הפכו חלק מהקמפוסים לזירה אנטי-ישראלית מובהקת. בעוד שהרוב הגדול של האזרחים באמריקה מסמפט את ישראל, בחלק מהאוניברסיטאות הפכה האיבה לציונות לאופנה שלטת וההזדהות עם הפלסטינים היא כיום מטרה "קולית". אני אישית נכחתי בהפגנה באונברסיטת ברקלי שהתקיימה כדי למחות על הפגיעה בעובדי הניקיון בקמפוס, ואחד הדוברים החליט ככה, על הדרך, להשמיע גם סיסמאות אנטי-ישראליות. ובמלים אחרות, ישראל הפכה מבלי משים למטרה קבועה לכל מי שרוצה למחות נגד עוולות. שלא לדבר על הפגנות-ענק נגד ישראל שכבר הפכו עניין שבשגרה, דוברים פלסטיניים שמתקבלים בקמפוסים כגיבורים, ופעולות מחאה כמו הקמת חומות ומחסומים בכניסה לקמפוסים כדי לדמות את המצב בשטחים.

 

האיבה לישראל גלשה גם לתחום האקדמי ממש: אוניברסיטאות מסויימות מונעות מהסטודנטים שלהן ללמוד בישראל (לטענתן, מסיבות בטחוניות), הקריאות להחרמת מוסדות אקדמיים נשמעות כל הזמן, ויש גם פרופסורים שמרשים לעצמם להשמיץ את ישראל במסווה של מחקר אקדמי וחופש הדיבור. מסקר שערכה "קואליציית ישראל בקמפוס", ארגון המקשר בין גופים פרו-ישראליים בקמפוסים, עולה שסטודנטים רבים סובלים מהצקות מצד הפרופסורים, אווירת הפחדה, ופרסומים אנטי-ישראליים בחומר הלימודים. הדוגמה המפורסמת ביותר היא אוניברסיטת קולומביה, שבה פרופסורים מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון הואשמו בביטויים אנטי-ישראליים והשלטת אווירת טרור בכיתה למי שניסה להשיב להם.

 

הוצגה באור מביך

 

והסטודנטים היום משיבים: בקולומביה, שריכזה השנה את מירב תשומת הלב, החליטו חמישה חבר'ה שאסור להם לשתוק, וגבו עדויות מצולמות על מה שקורה בכיתה. קלטת הווידאו שהם הוציאו הפכה ללהיט קאלט מטורף שעבר מיד ליד, האוניברסיטה הוצגה באור מביך וההנהלה נאלצה לערוך שינויים מבניים כדי להדוף את הביקורת נגדה. אבל יש גם מקרים נוספים: סטודנטים היום, יותר מתמיד, מחתימים על עצומות ומפעילים לחץ פוליטי על ההנהלה. אחרים יוזמים הפגנות, מארגנים חגיגות סביב נושאים ישראליים, ומקימים אתרי אינטרנט למען ישראל. בוועידת אייפא"ק שעליה דיווחתי לכם, היתה נוכחות שיא של סטודנטים, ואפילו ראש הממשלה שרון שיבח אותה בנאום שלו.

 

הארגונים הפרו-פלסטינים עברו בתגובה לשיטות גרילה: במקום להתעמת מול כוחות גדולים, הם מרכזים היום את המאמצים שלהם באוניברסיטאות קטנות ומרוחקות (ויש אלפים כאלה בארצות הברית), שבהן האוכלוסייה היהודית והפרו-ישראלית קטנה ולא משמעותית. את כנס הסולידריות הגדול, שהם מקיימים מדי שנה במפגן איבה מפחיד לישראל, הם מתכננים בימים אלו בסודי-סודות ואף אחד לא יודע היכן. הארגונים היהודיים מן הסתם, לא מתכוונים לטמון את ידם בצלחת, וכל גוף מתלבט מה הדרך הנכונה כדי לפעול בשנה הקרובה. 

 

התקציבים והמשאבים מצומצמים, וההתלבטות גדולה: מה אתם הייתם עושים: הפגנת-ענק, אירוע חד-פעמי מרשים שיזכה לתהודה - או אולי סדרת אירועים מתמשכת על-פני כל השנה? מה יותר אפקטיבי – תערוכה מתמשכת, מופע תרבותי חד-פעמי או הרצאות אקדמיות? ואם הרצאות, את מי צריך לשלוח לקמפוסים – נפגעי טרור, אמנים, או פוליטיקאים? האם הייתם מרכזים את המאמצים בבקרה של עיתוני הקמפוסים ותחנות הרדיו האוניברסיטאיות, או אולי כובשים את הקמפוס בפלאיירים ופוסטרים? האפשרויות, כמו שאתם רואים, רבות ומגוונות, וכמו בכל שבוע, הדעה שלכם תתקבל ותיקרא בשמחה.

 

ביקורים מרגשים

 

שני אירועים מרגשים קרו לי השבוע, שניהם קשורים גם הם - באופן עקיף - להסברה. הראשון הוא הופעה של להקת משינה בעיר. כמי שגדל על הלהקה (וואו, אני כבר לא ילד), לא פספסתי אף סיבוב הופעות שלהם עד עכשיו. השבוע הם הגיעו לניו-יורק והתקבלו על-ידי מאות ישראלים נלהבים שעמדו שעה בתור כדי לראות אותם. בימים שהייצוא הישראלי העיקרי הוא תמונות של קונפליקט, כיף לראות את חמשת המופלאים שרים על רכבת לילה לקהיר.

 

ועד מפגש מרגש השבוע – מהרטה ברוך, המתמודדת הכי קשה שלי ב"השגריר", הגיחה לתפוח הגדול אחרי שלא ראיתי אותה בערך שלושה חודשים – מאז הגמר הגדול של התוכנית. למרות הריון מתקדם ביותר, מהרטה הגיעה לעיר כדי לעזור לגייס כספים להעלאת היהודים שנותרו באתיופיה. עשרים אלף איש נשארו מאחור, עשרות מיליוני דולרים מפרידים בינם לבין החיים בישראל, ואנשים כמו מהרטה מתגייסים כדי לגייס אחרים לפתוח את הכיס. במפגש מול תורמים יהודים היא סיפרה את סיפור העלייה והקליטה המוצלחות שלה, וכמי שראה את מהרטה הרבה פעמים, אני יכול להגיד לכם שהיא גדולה. יש מי שיגיד שזה שנור וישאל איך המדינה מתכוונת לקלוט אותם אם אין לה משאבים להביא אותם; מהרטה, בכל מקרה, עושה עבודה מדהימה והתגובות ששמעתי עליה היו פשוט מאלפות.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רעות חפץ
הגיעו להפעה, משינה
צילום: רעות חפץ
צילום: רעות חפץ
הגיעה לביקור, מהרטה
צילום: רעות חפץ
לאתר ההטבות
מומלצים