דרוש מחזיר אהבות ישנות

אדם נופל אינו שומע שירת מלאכים, האמינו לי. מתיקות הציפורים היא ממנו והלאה. בשעה שכנפיו נפרעות והנוצות מסתחררות בגבהים, גרון האדמה מתלעלע ואנחה כבדה, עתיקת יומין, נפלטת, אנחה של ציפייה שבאה על סיפוקה. גם בזה תצטרכו לסמוך עלי. רסיס מאותה אנחה יכול, מי שמוכן להאזין בזהירות, לשמוע בקולה של טניטה טיקראם. אני, על כל פנים, שמעתי.

הייתי בן 16 והלהיט Twist in my Sobriety התנגן באוויר המפוהק מכל מכשיר רדיו חבוט. שיר מסתורי, מסקרן ומוחמץ. כל כך מוחמץ שהייתי מוכרח להאזין לאלבום Ancient Heart כולו. היום, ממרחק של שנים, אני יודע שהאלבום סיכם לחלוטין את סיפורה של טניטה טיקראם, יוצרת נהדרת, שתחת לצמוח ולתפוס את המקום הראוי לה, הפכה למשל ולשנינה.

וכאן אולי הרגע להתריע. קל לאדם לעשות מחוות למוזיקה שפגש בנעוריו, שהרי אז עוצמת המוזיקה לא נבעה רק מן הצלילים והמילים עצמם, מכשרונו של מי שכתב אותם, אלא מתמימותו של המאזין, מחוסר ניסיונו, מן העובדה שברגעים אלה ממש של חייו פגע בקרקעיתה של הבדידות, הכיר את הריגשה האמיתית הראשונה שלו, ידע במלוא הוודאות, לרגע קצר, קצר מדי, שמוות הוא דבר שקורה לאחרים.

אבל טיקראם חורגת מכך עבורי. כמו כל יוצר אמיתי היא הצליחה למצוא לעצמה סגנון ושפה. בעיקר שפה, שנוסחה ב"Ancient Heart". על המהלכים המוזיקליים השגורים למדי של מוזיקת הקאנטרי הניחה טיקראם צער תהומי וחדש. לא העצבות הרגילה, המתוקה לעתים קרובות מדי, של הז'אנר - הרוכב הבודד המתקרב לעבר העיירה שאותה נטש ומגלה שאהובתו איננה; גבר המתגעגע ממקום מושבו מעבר לאופק, והצלליות שמטילה המדורה מזכירות לו את העולם שהותיר מאחוריו; אשה המבקשת בדחילו מאשה אחרת שלא תגזול את אהובה. לא. רק נערה מיואשת שאינה מסוגלת לנסח במישרין את תשוקותיה ורצונותיה וכל מה שבכוחה להציע היא מטפורה מעורפלת כדבעי על אהבה ובדידות, על כאב וגאולה, שורות לא מפוענחות אמנם, שכתיבתן גובלת לא פעם בהתעללות בשפה האנגלית, אבל יעילות כמו סכין. הנה דוגמה: 

“If I was a Londoner, rich with complaint / would you take me back to your house / which is sainted with lust and the listless shades?” או “In the morning when I wipe my brow / I wipe the miles away / I would like to think I can be so willed / and never do what you say.”

פרשנות שגויה

אז מה התקלקל לה בדרך? - כל היתר. ההפקה של האלבומים של טיקראם היתה תמיד בעוכריה. משום מה, כל מי שעבד איתה ניתב אותה לבסוף אותו כיוון: הפקה רכה ומתחנחנת שהפכה את שירתה ללחישה מפתה, אולי הפרשנות השגויה ביותר על צבע קולה.

לא פעם אני רוצה לדעת מהיכן בוקע קולם של יוצרים שאני מעריך. יש מי שקולו יוצא מן הגוף, מחלק מסוים בו – מן הלב, הראש, הריאות, הגרון, הכליות, ויש מי שקולו מגיע מחוץ לגוף, מנקודה בחלל או בזמן, מן העתיד או העבר, מן האור או העפר. קולה של טיקראם עולה מן התחתיות והוא עמוק ומשיי, נתון במצוקה אך נטול היסטריה, נעדר דחיפות. הוא אינו מפציר שיקשיבו לו, הוא אינו זעקת עזרה. הוא פשוט שם, ממלא ומפייס.

וכמה פשוט ומסחרי למשוח אותו בחלב ובדבש, במקום להקשיב באמת לשירים שהקול הזה מתעקש לשיר, לאתר את החוסר, את השבר שהשירה מצביעה עליה וליצור לה מקבילה ופרשנות. אילו היה מישהו מאתגר את הלחנים שלה במה שנזקקו לו יותר מכול – סאונד מחוספס, צרימות, זיופים, עיבודים לא ידידותיים - במקום הגיטרות האקוסטיות, תזמורי כלי המיתר הבנאליים או הגיטרות החשמליות הקאנטריות, היתה טיקראם מצליחה פחות, אבל הופכת חשובה לאנשים, אוצר בלום של סצינת המוזיקה האלטרנטיבית. משום שלסצינה זו היא שייכת, לא למיינסטרים שאליו הזניק אותה “Ancient Heart”.

“Sentimental”, אלבומה האחרון, היה יכול להיות הזדמנות מצוינת לערוך שינוי, לקטוע את ההידרדרות אל השכחה שהתחילה מיד עם הפופולריות של “Ancient Heart”. הוא מצליח ללכוד את טניטה המקורית. שני שירים מצוינים “Play me again” ו”My Love” המופיעים בו מדגימים את כל האמור לעיל, מראים איך הבטחה עלולה להפוך לזיכרון צורב מבלי לעבור דרך מימוש. מוזר, כשהדברים מתנסחים כך, אני מבין שזהו נושא החוזר ונשנה בשיריה של טיקראם, האהבה ההופכת מהבטחה לאכזבה מבלי להתממש. אולי משום כך פורצת טניטה טיקראם משני שירים אלה במלוא הדרה, כפי שתמיד תהיה עבורי - הנערה שמשקל ליבה, כובד הדם שצבר עם השנים, הכריע אותה והיא שרה בעודה צונחת מגג הקתדרלה.

• האתר של טיקראם