לנגד עיניים מערביות

טברניה, בן 64, נחשב לאחד מיוצרי הקולנוע הבולטים והמוערכים בצרפת. סרטיו מתמודדים על פי רוב עם נושאים חברתיים מורכבים מתוך אמונה כי "בימאים הם הססמוגרף של התקופה בה הם חיים", כפי שהצהיר בעבר באוזניו של מבקר הקולנוע ז'אן-לוק דואין. בין הסרטים שכתב, ביים והפיק בולטים בין השאר "תשוקתה של ביאטריס", "כמה טוב לחיות", "סעיף 627", "אישור מעבר", השען מסן פול", "הכל מתחיל היום" ו"יום ראשון בכפר".

לישראל הגיע טברניה במאי כאורח של פסטיבל הסרטים הצרפתי, שנפתח בהקרנה חגיגית של "לולה הקדושה" לצד מיני רטרוספקטיבה לסרטיו. הסרט, המבוסס על תסריט שכתב במשותף עם בתו טיפאני, מלווה זוג צרפתים שמגיע לקמבודיה במטרה לאמץ ילד. הבמאי ודרכו גם הצופה מתבוננים בסרט במערכת השלטון המרקיבה משחיתות בקמבודיה, בעוני הגדול ובמלחמת ההישרדות היומיומית, כשגיבורי הסרט עורכים מסע חושפני אל ליבה של ארץ זרה, מוכה ונרמסת.

"אימוץ ילדים נוגע בכל הצמתים המרכזיות במדינה וככל שהעמקנו יותר בנושא כך נגלה לנו סיפורה האמיתי של קמבודיה", אומר טברנייה, "יש יתומים כי יש מלחמה בלתי פוסקת ומוקשים שפזורים לאורכה ולרוחבה של קמבודיה. יש אחוזי תמותה גבוהים מאוד מאיידס וברור שזה קשור למדיניות משרד הבריאות באזור, לעוני ולמכת הזנות. יש שחיתות עצומה ורשתות בינלאומיות שסוחרות בילדים. הסרט לא לוקח צד, אלא מציג מציאות איומה שבה יש חלק גם למדינות המערב". 

תחת הכובע של קולנוען מגלה ארצות ביקש טברנייה למצוא את נקודות ההזדהות שלו עם הדמויות. "הפער הזה שבין העולם ממנו באים ההורים המאמצים לבין העולם שבו הם מוצאים את עצמם בחיפוש אחר ילד, ריתק אותי. יכולתי בקלות לשים את עצמי במקומם ולכן לצלם דרך העיניים שלהם. גם אני, כמוהם, בתהליך שבו הדרך נגלית לי תוך כדי", אמר.

האהבה הגדולה שבין הבעל (ז'אק גמבלין) לבין אשתו (איזבל קאר) עומדת למבחן פעם אחר פעם במהלך המסע. "היה חשוב לי שהגיבורים שלי יהיו אנשים מאוהבים, יצריים, שישברו את הקלישאה שאשה עקרה היא בהכרח פריג'ידית. הם אוהבים ונמשכים אחד לשני והטרגדיה שלהם היא שאין להם ילד. הם מצליחים לשרוד את כל הקשיים בזכות האהבה הגדולה שלהם", מבהיר הבמאי.

למרות הנושא הטעון שיכול היה בקלות להפוך למלודרמטי ושמאלצי, טברנייה מקמץ ברגשנות: "אני רוצה שהסרטים שלי ייגעו בצופים, שירגשו אותם ויגרמו לקהל להרגיש שייכות ובו זמנית שהרגש לא יהיה מניפולטיבי. אפשר לרגש בלי לעשות מניפולציות. צריך לחתור לדייק בתיאור וברגשות מבלי להדגיש יותר מדי את הניואנסים או לנצל לרעה את הרגש שאתה מציע. אני לא רוצה לעשות קולנוע-פרסומי, כלומר כזה שמוכר אלימות ואקשן כמו שמוכרים מיץ תפוזים או ביטוח למכוניות. אני לא מאמין בקולנוע שמוכר, לא באופן המהותי של המילה, אני מאמין בקולנוע שחוקר ומתבונן".

"שבויים בתוך תסריט"

כמו בסרטיו הקודמים כך גם ב"לולה הקדושה" מנסה טברנייה להילחם במה שהוא מגדיר "הדיקטטורה של העלילה". "יותר מדי פעמים אנחנו שבויים בתוך תסריט במקום בתוך עולמם של הדמויות. התחושה בעיני צריכה להיות כאילו הדמויות הן אלה שכתבו את התסריט. זה לא שאני מתנגד עקרונית לקו עלילה מובנה. אני מאוד אוהב את זה בסרטים של בילי ווילדר למשל. אבל אני מתחבר יותר לסרטים של רוסליני או רנואר בהם ישנה התחושה שהסיפור נולד מתוך הדמויות ולא נכפה עליהן על ידי הדרמטורג שעושה בגורלן מניפולציות. זה מאוד חשוב, בעיקר בסרטים כמו 'לולה הקדושה' שבשל הנושא הרגיש אתה לא יכול להגיע אליהם בלי מוכנות לפתיחות ולשבירת הרצף שבנית לך בעבודה לקראת הצילומים. אגב, זה שאין קו עלילתי מובנה מתלכתחילה, לא אומר שאין סיפור. הפרוגרסיה הדרמטורגית קיימת".

קצב ההתרחשות האיטי של הסרט הופך את הצופה בו לשותף מלא לציפייה הדרוכה של הגיבורים.

"המקצב של הסרט הוא אחד הדברים החשובים ביותר בו. אני רוצה שהצופה יראה את הסרט דרך נקודת המבט של הדמויות", מסביר טברנייה, "היצ'קוק אמר שהצופה לא צריך לדעת יותר ממה שיודע הגיבור ואני אמצתי את שיטת הטיפול הקולנועית הזו. אנחנו מגלים את התסכול והאכזבה עם הדמויות, אנחנו חיים איתן ובאופן פרוגרסיבי גדלים ומגלים את הסביבה שמקיפה אותם ביחד איתם. ביחד איתם אנחנו מבינים טוב יותר את העולם שהם חיים בו, לאט לאט אנחנו מתחילים לנשום בקצב שלהם. יש פעמיים לאורך הסרט שבהן אני שובר את הקצב ופותח את העינית להתרחשויות לכאורה לא קשורות שמתקיימות במקביל. אני שובר את הדרמטורגיה כי אני לא הייתי רוצה שהצופה יידע לצפות את הסצינה הבאה, אני לא מאמין בקונבנציונלי ובליניארי".

התשוקה לעשייה הקולנועית בערה בטברנייה מאז היה נער. ביחד עם חברו הטוב מימיו בפנימייה וולקר שלונדורף ("תוף הפח"), שימש כעוזרו של הבמאי ז'אן פייר מלוויל. את העבודה הקשה לצדו של הבמאי האגדי אך הקפריזי הוא נטש לטובת כתיבת ביקורות סרטים, בין היתר עבור שניים ממגזיני הקולנוע החשובים בצרפת "מחברות הקולנוע" והעיתון המתחרה לו "פוזיטיף". "אני נשאל רבות אם העין שנדרשה לביקורת לא פגמה באהבה שלי לקולנוע", הוא אומר ומחייך חיוך גדול, "התשובה היא לגמרי לא. תמיד התבוננתי בעולם הקולנוע דרך עיניים אוהבות. כתבתי על קולנוע מתוך אהבת התחום והרצון להבין אותו ואת העוסקים בו טוב יותר. התשוקה הראשונית שלי היתה תמיד לעשות קולנוע מפני שדרך הקולנוע העולם ברור לי קצת יותר".

בעולם שמורכב בעיקר מסרטי פעולה, אפקטים מיוחדים וקומדיות אתה לא מרגיש קצת דון קישוט?

"היוצרים הישראלים שעשו את 'אור' (קרן ידעיה) או יוצרים איראניים שעשו סרט כמו 'המבחן' או במאי קוריאני כמו אים קוואן טאק, הם במאים לוחמים. במציאות העכשווית אנחנו עומדים מול סכנה אחת ויחידה והיא שהמסך כופה עלינו פורמה אחת של דימויים. אני לא אומר שהוליווד היא רעה חולה, יש בהוליווד עשייה משובחת של במאים מרתקים כמו גאס ון סנט, רוברט אלטמן ומרטין סקורסזה, אבל יש חלק מזערי בקולנוע האמריקני שמבקש להשתלט על העולם. זה לא אותו הקולנוע האמריקני שאני מעריץ, אלא פלח שמכוון לקהל שגילו המנטלי הוא 8. זה קולנוע דיקטטורי ומסוכן שחייבים להילחם בו מכיוון שהדימויים שאנחנו מוקפים בהם, הם חלק ממה שמגדיר את התרבות שלנו ומפתח את הסקרנות. הזכות לקשת רחבה של דימויים שתאפשר לנו לחלום באמצעות הדמיון השונה של כל אחד מאתנו, צריכה להיות חלק מאמנת זכויות האדם הבינלאומית. אנחנו לא יכולים לחלום באופן מתמשך על אימג'ים מתוך 'פארק היורה' או 'מלחמת הכוכבים'. זו לא יכולה להיות האופציה היחידה שמגישים לנו ואסור שזה יהפוך לדמות הכל. חייבים לתת מקום לקולות אחרים כמו אלה של סטפן פרירס, קן לואץ, נני מורטי, פדרו אלמודובר, ארנו דפלאשאן. רבגוניות היא דבר הכרחי".

שבירת הדיקטטורה של הדימויים היא מלחמה פוליטית ארוכה ומתמשכת, שלדברי טברנייה מחייבת שיתוף פעולה ברמה הגלובאלית. "לפני 15 שנה קוריאה לא היתה קיימת על מפת הקולנוע העולמית וכיום יש צמיחה קולנועית אדירה שנולדה מתוך החלטה מערכתית להגדיל את התמיכה בקולנוע המקומי ולקדם אותו. ברגע שהחלו שיתופי פעולה בין צרפת לישראל מורגשת התעוררות בשטח עם חבילה של סרטים מצויינים שזוכים בפרסים בכל העולם כמו 'אור' או הסרט החדש של גיתאי שזכה בפרס לשחקנית הטובה בקאן. עד לא מזמן, למעט עמוס גיתאי, הקולנוע הישראלי היה אנונימי. אני מאמין שכשיש מוכנות פוליטית להילחם, יש תוצאות. צריך שממשלות אירופה והפוליטיקאים ייתייחסו לתרבות באופן רציני. זה לא אומר שהם ישלטו בה כבחליל או יכתיבו את תכניה, אבל מחובתם להעמיד אמצעים לנושא. בצרפת עשינו מלחמה שנמשכה 25 שנה כדי להגיע למצב שבו אחוז תקציב התרבות עומד על אחוז מהתקציב הכולל. זו מלחמה! צריך לחזור ולשנן כל הזמן את חשיבות התרבות בחיים שלנו ובסוף אני משוכנע שגם הפוליטיקאים יתרצו. גם אתם יכולים לנצח במלחמה הזו".