צעיר לנצח

כמו חיילים ותיקים ונאמנים, ירון לונדון ומוטי קירשנבאום נשמעים לתעתועי הזמן. כאילו לא די בחמש הפעמים בשבוע שבהן הם מגישים את תוכניתם "לונדון את קירשנבאום", כשפנו אליהם מישראל 10 וביקשו מהם משמרת נוספת בליל שבת, השניים נענו לקריאה לדגל. אם כי בתנאי מסוים. "הסכמנו בתנאי שאחרי שלושה חודשים תהיה לנו אפשרות לנסיגה, ולו רק בגלל העומס. הרי לעבוד שישה ימים בשבוע זה מעבר לכוחות אנוש", אומר לונדון.

ציפית להצליח עם התוכנית?

"מה פתאום. אני בדרך כלל לא תולה תקוות רבות בתוכניות שאני עושה. אני משוכנע שייצא כישלון או משהו שקרוב לכישלון. אין לי ביטחון עצמי גדול מדי. אז מה כבר יכולתי להפסיד. עוד כישלון, חשבתי. אם מוטי מוכן ונותנים הזדמנות ובאופק אין שום תוכנית אחרת, אז למה לא לנסות, מה גם שמפיק התוכנית, אבי אלקלעי, הפיק קודם לכן את תוכנית הבוקר שלי בערוץ 2, ועבר איתי משם".

שניהם כבני 65, קירשנבאום ולונדון סוחבים איתם היכרות בת למעלה מ-30 שנה. דרכיהם הצטלבו במחלקת החדשות של הערוץ הראשון. בהמשך קירשנבאום הזמין מדי פעם את עמיתו להופעות אורח בתוכניותיו הסאטיריות ("כשפעם אפילו תרמתי להם את קולו של אלוהים"). כשקירשנבאום שימש כמנהל התוכניות, בין השאר גם היה הבוס של צמודו הטלוויזיוני הנוכחי.

כשאתם תחת מטרייה אחת, עליכם לוותר על האגו.

"זה לא כל כך קשה, מתברר. ככל שחולף הזמן, בניגוד לצפוי זה הופך קל יותר. כל אחד מבין את חולשותיו של זולתו, היכן נמצאות היבלות שלו. מה שחשוב הוא שאנחנו רוחשים הרבה מאוד הערכה זה לזה, דבר שלא מפריע לנו לפעמים להתווכח, או אפילו להרגיז זה את זה".

בדרך כלל הם שני ניגודים שמתחברים. "אם אני מגלה עניין בתחומים מסוימים של מדעי הטבע, מוטי מעוניין מאוד בטבע החי", מעיר לונדון. "הוא שוחר טבע ממדרגה ראשונה. ספר לו על איזו ציפור נדירה מקננת והוא יעזוב הכל וירוץ לצלם אותה. יש בינינו ניגודים פוליטיים. בעוד שתמכתי בכיבוש עיראק ובמדיניות החוץ של ג'ורג' וו. בוש, מוטי חושב שהוא מטומטם גמור ושמדיניותו תביא שואה לאנושות. שנינו די ספקנים לגבי סיכויי ההידברות עם הפלשתינים".

"כשאני חוזר הביתה בתשע בערב, אין לי ראש לעוד טלוויזיה", הוא מצהיר. "אני מעדיף לקחת ספר ליד".

הסנדלר הולך יחף.

"בוא נאמר, הסנדלר שלא מוכן לנסות את כל זוגות הנעליים בעולם".

אם הזכרנו את "הדוגמניות", מה דעתך על אופנת תוכניות הריאליטי?

"לא ראיתי את כולן. אני חושב ש'כוכב נולד' היא תוכנית פנטסטית. הרעיון נפלא והביצוע מבריק, עם אלמנט התחרות וסיפור הסינדרלה. להגיד לך שאלה החומרים השובים את ליבי, או שאני אוהב את המוסיקה הזאת? - לא, אבל אני מבין מדוע התוכנית הצליחה. מהאחרות ראיתי מעט מאוד. לא עניין אותי".

איך היה לפעול תקופה ארוכה בערוץ 10 כשחרב הסגירה התהפכה מעל ראשיכם?

"לעומת עובדים אחרים בערוץ, צעירים, עם שני ילדים קטנים בבית, שעוד לא גמרו לשלם את המשכנתה, מוטי ואני אנשים שרוב שנות עבודתם מאחוריהם, כך ששום איום סגירה לא הבהיל אותנו. אנחנו על זמן שאול. כך או כך בעוד שנה שנתיים, אולי חמש, נצא לפנסיה".

אל תעשו לנו את זה.

"אנחנו בני 65, לא ילדים. כמה אפשר למתוח את הקריירה?".

ולכן עזבת את בור השומן של ערוץ 2?

"עזבתי כשהרגשתי שלא זקוקים לי שם יותר, ושבעצם שילמו לי כסף רב מדי עבור פחות מדי, כלומר עבור תוכנית בוקר שגם אחרים יכלו לעשות אותה, אומנם בהצלחה מעט פחותה, אבל תמורת הרבה פחות כסף. יש לי הרגשה שנאנחו שם אנחת רווחה כשהלכתי להתנסות בניסיונות חדשים, מה שבדרך כלל אני אוהב".

מה חשבת על תוכניתם הזוגית של דן ומירי שילון, אותה אתם בעצם מחליפים בימי שישי?

"דן, בן כיתתי בבית הספר העממי, הוא אדם שבמשך הרבה שנים היה דמות מרכזית ברדיו ולאחר מכן בטלוויזיה. איש לא יוכל לקחת ממנו את הישגיו. הוא היה שדר ספורט יוצא הכלל. היה מנהל חטיבת החדשות הטוב ביותר של הערוץ הראשון. בערוץ 2 עשה שנים את 'המעגל', תוכנית שאין מצליחה ממנה. זה אומר שהאיש הוא 'מר טלוויזיה' גם אם החטיא פה ושם. גם אם תוכניתו הנוכחית לא הוכתרה כמוצלחת, כבודו לא נפגע בעיניי. אני מבין שהתוכנית שלהם, שאותה לא הזדמן לי לראות, לא הספיקה להיקלט. אין לי מושג מדוע זה קרה, אבל יש לציין שהיו להם רק שבעה שידורים וזה זמן קצר מכדי שהקהל יוכל לשפוט אם הוא אוהב או לא אוהב את התוכנית שלהם".

על תוכנית יום השישי שלו עם קירשנבאום הוא אומר שהיא שונה מהסחורה שהם מספקים ביתר ימי השבוע. "יש בה אלמנטים מבדרים, כולל שיר סאטירי שבועי קבוע, כשאת הראשון בינתיים אני כתבתי. לביצוע לקחנו את להקת 'סוסיתא', בוגרים מוכשרים להפליא של בתי ספר למוסיקה. כמו כן יש גם מונולוגים ודיאלוגים סאטיריים שנונים".

16 שנה לאחר שהתפטרת מהערוץ הראשון, אתה מתרשם שהספינה טובעת שם?

"הערוץ הראשון הוא ספינה מוזרה ביותר. הטביעה שלה מנוגדת לכל חוקי הפיזיקה. היא טובעת וטובעת ועדיין לא על הקרקעית. זה מקום נורא, שדורש מהפכה רדיקלית, בעוד שכנראה שבמדינת ישראל אי אפשר לחולל בארגונים מהסוג הזה מהפכה כזאת. אם רוצים להיות אכזריים וערלי לב לחלוטין, צריך לסגור את הערוץ הזה, לפטר את כל עובדיו ולשכור צוות מצומצם של מנהלים ושל מנהלי תוכניות. כל היתר, חוץ מחטיבת חדשות שרירית והדוקה, יש לקנות מבחוץ. אבל אי אפשר לעשות את זה, מתוך שיקולים של הגנה על העובד".

השאלה היא האם יש הגנה על הצופה.

"הגנה על הצופה? למה רק על הצופה? פעם עשיתי חשבון שההשקעה ביחידת שידור בערוץ הראשון עולה פי שניים מאשר בערוץ 2. אלה פרופורציות מזעזעות. הרי מדובר במאות מיליונים. זאת שערורייה!"

כחבר טוב של חיים יבין, האם היית ממליץ לו להמשיך, או שאמור להיות גיל לפרישה מהמרקע?

"שחיים ימשיך כל עוד הוא רוצה בכך. אם יש לו כוח לנסוע כל יום לירושלים, זה פשוט נפלא. תמיד קינאתי בחיים על כוחו להתמיד וליהנות מההגשה שלו, שאותה הוא מיטיב לעשות. תמיד הייתי תזזיתי כזה ואחרי שנה שנתיים, אולי שלוש, הייתי קופץ לעיסוק אחר. כל עוד רוצים בו, שימשיך, למה לא? לא אכפת לי לראות את חיים על המרקע עד גיל 90. זה בסדר גמור. שיתקמט לנו על המסך...".

ומה עם האימרה "העולם שייך לצעירים"?

"איזה צעירים. רוב מגישי החדשות הבכירים בחו"ל הם לא בדיוק צעירים. דן ראדר, המבוגר ממני בשנים טובות, לא היה פורש כעת אלמלא היה מסתבך בשערורייה, שלא לדבר על מייק וואלאס, שממשיך להגיש בגיל 82.

"כשאני מסתובב במסדרונות הערוץ, אני רואה מבטים חרדים למקרה שפתאום נמעד ויצטרכו להרים ולהנשים אותנו, או שיש שעולה בהם המחשבה שאם ניפול, אז יתפנה להם מקום סוף סוף. איך מוטי אומר? 'אל תצפו שנתנדב לפנות לכם את המקום. אותנו יגררו משם באנקול...'".

הגיל מציק?

"אני לא יודע אם הוא מציק, אבל יש הרגשה שבור הקבר כבר פתוח. בגילי אתה יודע שזה לא הזמן לטפח חלומות לאופוס הגדול של חייך, ואותו כנראה כבר עשית".

יש לך אימה מיום הדין שבו לא תוכל יותר להופיע על המרקע?

"אם אין לי אימה כזאת הרי זה מפני שהעבודה שלי איננה מרכז חיי ואצלי היא לא חזות הכל. חשובים לי יותר אשתי, שלושת ילדיי וששת נכדיי. כמובן חשוב לי מה שקורה למולדת שלי".

מפתיע לשמוע אותך מתבטא ככה בהקשר של עבודתך.

"מדוע?".

כי ידוע שלהספק שלך בדרך כלל אין מתחרים.

"בסדר, אז נגיד שיש לי מנוע גדול יותר מאשר לרוב האנשים. אני בהחלט יכול לראות את עצמי יושב בבית ועושה דברים אחרים, מקריאה וכתיבה ועד ציור. אם ישלמו לי פנסיה דשנה, אני מבטיח לך שאני מוכן לעזוב אפילו היום".

הפיראט

לא רבים יודעים שמאחורי איש הטלוויזיה ירון לונדון מסתתר פזמונאי שנון, החתום על פזמונים כמו "שיר הטלפון", "לו הייתי פירט", "אליעזר בן-יהודה", ו"ציף ציף מעל הרציף". ב"הד ארצי" הופיע לא מזמן אלבום אוסף עם מבחר מהם. חותם אותו "לונדון ומוטי (צמד אידיוטי)", פזמון הומוריסטי שכתב עם אריאל זילבר, והוא מבצע אותו עם שותפו להגשה. "עד היום אני כותב פה ושם פזמונים, אם כי אין להם דורש", הוא מעיר.

בשירים של היום חסר לו ההומור שאפיין את התקופה הפזמונאית שלו. הוא סולד מ"התעלקות" על מה שהוא מכנה "רומנטיקה סתמית", ומבכה את ההיעלמות הכמעט מוחלטת של החריזה מהפזמונים, "מה שקצת מצביע על אוזלת שפה". "פזמון מחורז נותן כנפיים, קל יותר לזכור אותו בעל פה", הוא אומר.