חוקי, אבל מגעיל

קשה לי לכתוב את הטור הזה. קשה לי, כי כל מה שבא לי לכתוב זה דברים רעים על לימור ואריאל, אבל את זה כבר עשיתי בטור הקודם, ואני לא אוהב לחזור על עצמי. אז במקום זה אני אכתוב דברים כלליים, עקרוניים, ואני מקווה שהמסקנות יובנו לבד.

אז ככה: אני לא חושב שהמטרה מקדשת את האמצעים, בעיקרון, ובוודאי כשמדובר בתחרות אתגרית בטלוויזיה. ישנן שתי דרכים להגיע ראשון: האחת, פשוט להיות הטוב ביותר בכל משימה. הדרך השנייה היא לגרום ליריב להתעכב ולפשל. אני מעדיף את הדרך הראשונה, תמיד, בכל מצב. כשאצנים מתחרים ביניהם, הם מנסים לרוץ הכי מהר שאפשר, הם לא מנסים לעכב אחד את השני. נכון, אמנם במשחקים קבוצתיים, כגון כדורסל וכדורגל, חלק מהמשחק זה גם למנוע מהיריב לקלוע או להבקיע – אבל גם זה נעשה במסגרת חוקים נוקשים ומי שעובר עליהם – נזקפת לחובתו עבירה, והוא נענש בהתאם. המטרה בהחלט לא מקדשת את האמצעים.

היכן עובר הגבול?

במשחק מהסוג של "סוף הדרך" השאלה היא היכן עובר הגבול? האם כל מה שלא נאמר במפורש שהוא אסור – הוא לגיטימי? האם הפרעה לצמד מתמודדות במשימת מוקש מתסכלת על ידי הסחת הדעת בצעקות ובשירה (מבלי לבזבז זמן, כי בין כה נמצאים בהמתנה) היא לגיטימית? האם הבטחה לשיתוף פעולה תוך תכנון מוקדם לבגוד ולשים מוקש היא חוקית? האם עיכוב מכוון של מתמודדים בדיבורי סרק ובהבטחות שווא הוא מותר? וחסימת דרכם על ידי סגירת שער? התשובה היא כנראה שכן, הכול חוקי, כי אם זה לא היה חוקי, ההפקה הרי הייתה מדיחה את מי שנקט בפעולות שכאלה מהמרוץ, אבל זה שזה חוקי לא אומר שאני צריך לאהוב את מי שעושה את זה.

בישראל אין חוק שאוסר להידחף בתור, אבל אני לא אוהב את אלה שעושים את זה. אין חוק שאוסר לדבר בסלולרי בזמן סרט או הצגת תיאטרון, אבל אני מתעב את אלה שעושים את זה. אני גם מאוד לא אוהב את אלה שמחליפים ערוץ בטלוויזיה של חדר ההמתנה (מוסך, רופא, לא משנה) בלי להתחשב בשאר הנוכחים, את אלה שעוברים בשכונה שקטה בתשע בערב עם מוזיקה רועשת הבוקעת ממכוניתם, אלה שחושבים שמי שנותן להם שירות במסגרת עבודתו שייך להם ולכן מותר לדבר אליו בזלזול, אלה שנותנים שירות וחושבים שהם עושים טובה ללקוח – כל זה חוקי אגב, אבל מגעיל.

אני כבר יכול לנחש את הטוקבקים שיהיו כאן למטה ושיצדיקו את לימור (אופס, הסגרתי על מי אני מדבר): "היא רוצה לנצח", "כל הכבוד לה על הנחישות" וכו'. אני מצטער, אבל אני לא יכול להסכים עם מעשים כאלה, נקודה. אני חוזר ואומר: המטרה לא מקדשת את האמצעים. בשבוע שבו כמעט כל יום אנו קוראים כותרות בעיתונים על מעשי אלימות, בימים שבהם מזהירים אותנו מפני קרע בעם בעקבות ההתנתקות, בימים שבהם סובלנות הפך למצרך נדיר כמעט – אני חושב שהרוע היחסי של לימור מתפרץ מהר מדי וחזק מדי.

האירוני בכל העניין הוא שהיא בכלל לא צריכה את כל זה. לימור ואריאל מבצעים את המשימות שלהם בצורה טובה מאוד, וגם בלי כל התככים והתכסיסים אני מאמין שהם היו מגיעים במקום טוב, טוב מאוד אפילו. אריאל הוא אכן ילדותי במקצת, כפי שלימור אמרה, וגם קצת נגרר אחרי זוגתו (אם כי הוא עמד על שלו וסירב לשים מוקש לבנים – סחתיין), אבל נראה לי שאם הוא היה מצוות למישהו אחר – לא היינו מגלים זאת עליו והצדדים האלה שלו לא היו נחשפים. לימור לעומת זאת, היוזמת והדוחפת של כל העניינים – הייתה מתנהגת אותו הדבר עם כל בן זוג שהיו נותנים לה.

הערות השבוע:

• זהו כבר הטור החמישי ועוד לא כתבתי את הדבר הכי חשוב: אלי אילדיס עושה פשוט עבודה מצוינת, גם כמנחה וגם בקריינות הרקע, ואני מקווה שחוץ מחדשות הספורט, ערוץ הילדים והעונה השלישית של "סוף הדרך" – נראה אותו עושה עוד הרבה דברים בטלוויזיה.

• אריאל: נכון שאתה מצטער שאמרת ללימור שאתה לא מבין איך בעלה סובל אותה? ונכון שאתה מצטער שקראת לה, יותר מפעם אחת, "מרוקאית", ככינוי גנאי? נכון?

• נראה לי שמבלי משים נוצר כאן ז'אנר חדש: ריאליטי-טלנובלה. בגידות, תככים, מנצחים שמתגלים כמפסידים, מפסידים שמתגלים כמנצחים – יאללה, לדבב לספרדית ולמכור לכל העולם.