שתף קטע נבחר

צילום: גלית קוסובסקי

הצד האפל של הייאוש

"דרושים אוהדים נאמנים שיבואו למגרשים. אבל בהיעדר כל סיכוי לתחרותיות, האוהדים היחידים שמוכנים להגיע עושים זאת כביטוי לזעם שלהם. אנשים ללא תקווה הם המסוכנים ביותר - אין להם מה להפסיד, הם הפסידו כבר בלאו הכי". אמיר בוגן אדיש לעוד אליפות של מכבי ת"א

פעם, לפני הרבה שנים בגלאקסיה רחוקה מכאן, הייתי אוהד הפועל תל אביב. בילדותי סגדתי לדייויד ת'רדקיל, דייויד הנדרסון ופרוויס שורט הגדול מכולם, אימצתי אל לבי את תומר שטיינהאור, עמוס פרישמן וניר רכליס (סליחה עופר פליישר, אותך מעולם לא). כן, פעם הייתי אדום, האמנתי בכדורסל ישראלי ושרצתי באוסישקין, שהיה לי כבית שני. טוב, פעם גם האמנתי בחברה ישראלית מתוקנת. לא עוד, כבר מזמן לא.

 

פעם גם אני האמנתי שאפשר להתייצב מול האימפריה, להגיע למשחקים ולתמוך במורדים. במלחמות הכוכבים - קווין מגי מול שמעון אמסלם, ראדנקו דובראש מול דורון ג'מצי - האמנתי שאפשר לעשות את זה. אפשר אפילו להכריע את מכבי תל אביב. כמו שלוק סקייווקר עשה לדארת' ויידר. אפשר לשיר, לעודד וגם לגדף. לתת את הנשמה עבור הקבוצה שלי.

 

ואז זה נפסק...עם בוא הזעם, התשוקה הבלתי ניתנת למימוש והייאוש שבעקבותיה. על אותה נשמה השתלט הצד האפל של הכוח.

 

כן זה כמעט קרה לי ביציעי אוסישקין, כשעוד היה בי הלהט הכל כך לא אופייני לי כיום. צעקתי, קיללתי ואז זה כמעט יצא. "נאצ..." סיננתי מתוך חבורת הסולדאטים האדומים, שקיפצו על הספסלים על ידי במשהו שנראה כריקוד קזצ'וק סוער, וקראו בקול סיסמאות משדה הקרב בסטלינגראד.

 

זה לא שהזדעזעתי, גם לא כעסתי. מלל השואה הפך לשגור כל כך בחיי היומיום במדינתו, ובסופו של דבר גם אלו רק מילים. ואלה פשוט נשמעות לי כל כך לא שייכות. עלובות. פאטתיות. הסבא הגיבור שלי אולי הרשה לעצמו לנהוג כך ביערות בלארוס, כשרקד על שלוליות של וודקה ודם של חיילים גרמנים לפני שישים שנה. אבל פה, באוסישקין? על שלוליותיו הסרוחות של הירקון? זה לגמרי אאוט-אף-קונטקסט. אני מצידי שונא שונה.

 

אם תהיתם...זה לא וידוי על אוהד הפועל תל אביב שראה את האור וחזר בתשובה. כלל וכלל לא. להיפך, היום אני כבר לא רואה שום אור. ותשובות כבר מזמן הפסקתי לחפש. גרוע יותר, אני אפילו כבר לא שואל שאלות יותר. בגלל זה גם לא אכפת לי יותר. אפילו לא מהקבוצה שהיתה שלי.

 

אתם מבינים, ברגע שסייפי האור האדומים הזועמים שלי הפסיקו לסנוור אותי, גיליתי שאותו צד אפל של הכוח פינה את מקומו לריק. לכלום. לחוסר התקווה. יש שמנסים להדחיק אבל בכדורסל הישראלי, מי שלא ממלא את הריקנות שלו בשנאה יוקדת וקיצונית, לא מוצא סיבה אחרת להישאר אוהד. אלו הבודדים שנותרו בדרבי האחרון באוסישקין, יורטו על ידי המשטרה - אותה משטרה שאינה מצליחה להדוף את גל האלימות האחרון ששטף את רחובותינו. צונאמי מאיים שמקורו, כמו קריאות הנאצה במגרשים, במקור זהה - אובדן התקווה.

 

הפועל תל אביב, או כל קבוצה אחרת מלבד מכבי, לא תזכה בעשורים הקרובים באליפות ישראל והפער רק הולך וגדל - הוא כבר בלתי ניתן לגישור וגם ראשי האיגוד ויתרו מזמן על הניסיון לעשות זאת. העסקנים הוגים כל מיני קומבינות אפשריות, המאמנים והשחקנים עסוקים בעתידם הכלכלי והמקצועי. כולם מודים שהמצב רע, כל אחד מסיבותיו הוא. אבל האם הם יודעים עד כמה גרוע מצבם של האוהדים?

 

האם הם שואלים את עצמם איזו מוטיבציה נשארה לאדם לקשור עצמו לקבוצה כלשהי, כשהוא יודע שהמצב אבוד מראש? האם יש אופציה אחרת עבור אוהד ישראלי מלבד לשנוא - לשנוא את הבריון של השכונה, מכבי? בפער הקיים, לעודד את הקבוצה שלך זה יותר אבסורדי מכל קריאת נאצה. לה אולי יש לזה טעם רע, אבל לפחות יש טעם. זהו גורלם של נטולי התקווה, אלא אם כן הם פורשים מהמשחק כמוני, צופים מהצד ומגחכים.


קוז'יקרו ואוהדי הפועל י-ם. דרושים אוהדים נאמנים (צילום - ראובן שוורץ)

 

זה המילכוד בפניו עומדת קהילת הכדורסל הישראלי. דרושים אוהדים נאמנים שיבואו למגרשים, אבל בהיעדר כל סיכוי לתחרותיות, האוהדים היחידים שמוכנים להגיע למגרשים, עושים זאת כביטוי לזעם שלהם. אנשים ללא תקווה הם המסוכנים ביותר - אין להם מה להפסיד, הם הפסידו כבר בלאו הכי. עכשיו, שתמות נפשם עם פלישתים.

 

בדרך כלל, בכל מקרה של אלימות במגרשים נשלפת המנטרה "פני הספורט, כפני החברה" - ואלו, כך למדנו לאחרונה, פנים אלימים ומכוערים יותר ממה שחשבנו. ראשי הכדורסל המקומיים יתפארו אולי בהישגים באירופה ובראשם הזכייה של מכבי ביורוליג, אבל כמו מדדי הצמיחה המרשימים של ביבי נתניהו, גם אלו מתקשים להסוות את המציאות המנוונת שמאחוריהם - התרחבות הפער בין עשירים לעניים. בין אופטימיים לפסימיים. בין אלו שיכולים להרשות לעצמם להתקין מערכת אבטחה משוכללת בביתם, לאלו שינסו לפרוץ אותה.

 

המדיניות  הדורסנית, נוסח אמריקה, מציידת את הדלפון באתון ושולחת אותו באיחור אל מירוץ החיים, עשרות קילומטרים אחרי מכוניות הפרארי של איש ההייטק. תודו שזה חסר סיכוי, אלא אם כן אתה פונה אל השבילים הצדדיים - קיצורי הדרך של הפשע - אפילו אם זה לא לפי החוקים. זה מה שקורה לאוהדי הכדורסל הרדיקלים וזה מה שהיה קורה אפילו למנהל המבריק שמעון מזרחי, לו היה מנסה לשחזר את מפעלו בתנאים הנוכחיים, בבאר שבע למשל. הוא נוזף באחרים על ניהול כושל, אבל בתנאים הנוכחיים גם הוא לא היה מצליח להתמודד עם מכבי.

 

אבל למזרחי אין שום סיבה לעזוב את יד אליהו. הוא מרגיש נוח שם, עם אלפי האוהדים בצהוב שממשיכים לנהור בהמוניהם למשחקי יורוליג. הוא יחיה עם הפער הנוכחי והבירוקרטיה שמנציחה אותו. ובה אין יותר שמתמצא מעו"ד מזרחי. סמל הממלכתיות. זו מטבעה רשמית, סמכותית, יבשה וגם מנותקת. לפיה יש לנו ליגה נהדרת. מה שיש צריך להישאר. עם, או בלי אוהדים. סליחה, "פרחחים".


גור שלף עם עוד צלחת לסרוויס (צילום - ערן קמינסקי)

 

ואיך בכל זאת מושכים אוהדים מחונכים בחזרה לאולמות הכדורסל? לפי הדרשה שנשא יו"ר מכבי בכנס להצלת הכדורסל הישראלי, לפני הכל צריך לבטל את כל המגבלות התקנוניות. את הפער יצטרכו שאר הקבוצות להדביק באמצעות משיכת משקיעים, כפי שהוא עצמו עשה במשך השנים, למרות קנוניות מימי ההסתדרות. אז אולי תהייה שיוויוניות - כמו לפני 45 שנים.

 

יכול להיות ששם באמת הכל התחיל, אבל מזרחי הוא לא ג'ורג' לוקאס - אפילו הוא לא ימצא "תקווה חדשה" (הסרט הראשון בסאגת 'מלחמת הכוכבים') בעבר. ובעתיד...שם באמת שאין תקווה, כי במערכת השמש הצהובה, אין מאדים ואין צדק. רק כמה לוויינים שמסתובבים סביב מקור האור היחיד בגלאקסיה, במסלול קבוע ובמרחק של מיליוני שנות אור - אורביט ידוע מראש ודביק כמו מסטיק. והכל מוקף בוואקום - הצד האפל של הייאוש.

 

כתובת דואר אלקטרוני לתגובות: bogen@zebras.ws

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יוסי רוט
שמעון מזרחי, יו"ר מכבי תל אביב
צילום: יוסי רוט
מומלצים