שתף קטע נבחר

זו ארצנו

"ארץ המתנחלים" של חיים יבין מציגה את ההארד קור של הטירוף והקלגסות המתנחלית בשטחים, לצד ההסכמה שבשתיקה של ממשלות ישראל ואין-האונים של הצבא

פחד ותיעוב: "ארץ המתנחלים", ערוץ 2, 21:50

 

הנשימה מתקצרת, הלב נשנק מזעם. זו התגובה האנושית היחידה מול "ארץ המתנחלים". לא, בעצם יש עוד תגובה סבירה: אחרי הצפייה ב"ארץ המתנחלים", אמור כל ישראלי איכפתי, ישראלי אנושי, לקום בשבת הקרובה, להגיע להתנחלות הסמוכה למקום מגוריו, לפרק אותה במו ידיו ולהעביר את יושביה, בועטים ושורטים כפי שהם, את הכביש, לצד השפיות. 

 

זה מה שעולה מ"ארץ המתנחלים", יומן השטחים האישי של חיים יבין, שמגיע כאן לשיא מקצועי מרשים כדוקומנטריסט. ככל שהיא אולי אינה מחדשת אינפורמטיבית, "ארץ המתנחלים" תדהים אתכם, בעיקר בעובדה כי היא מניחה על המסך, לאורך שעות רבות, את ההארד-קור של הניוול, הטירוף והקלגסות המתנחלית בשטחים, לצד ההסכמה שבשתיקה של ממשלות ישראל, לצד אין-האונים של הצבא.

 

עקרונית, אפשר היה לקרוא לזה גם "ארץ הקלגסים". רק ראו את אבי רונצר, רב היישוב איתמר, ניצב מעברו החופשי של מחסום הפלסטינים, מביט בעשרות הגברים, הנשים והילדים הכלואים בין הגדרות – כולם במראה פליטים שחוח – ומדבר עליהם בהתנשאות, באדנות, בגזענות ("אין להם שום זכויות"). רק ראו את מתנחלי מיגרון, מעוותי פנים ואטומים ("אחרי שאנחנו נגיע להבנה, מוחמד יכין לשנינו קפה") – גזענים לבנים ככל הגזענים הלבנים בעולם. רק ראו את אליקים העצני, את דניאלה וייס, את אלישבע פדרמן – מי שאלימותם וקהותם הטבעיות, בחסות ממשלות ישראל, הפכו את האוכלוסיה הערבית בחברון, למשל, לפחות מבני-אדם. לאבק (אלישבע פדרמן אכן קוראת להם "תתי-אדם" ומציעה "להרוג אותם").

 

טוענים שיבין הגיע לשטחים כשמאלן. הוא רחוק מזה. יבין הגיע לשטחים כיקה, מין קול אמצע-הדרך ישראלי קונצנזוסיאלי, שנוכחותו ההדוקה בסידרה עוזרת לך לשים בה את מבטחך; עם יבין אתה חש בידיים הוגנות. הוא נותן למתנחלים פתחון-פה כמעט בלתי מוגבל, ואלו משרטטים את דיוקנם המפליל בעצמם; פנאטים קהים המקיימים עם המציאות קשר רופף, מכורים לפורנוגרפיה של אבנים, מי שלא ישקטו עד שאחד הסלעים הקדושים הללו יונח על פרצופם.

 

רק ממלא פקודות

 

יבין מקפיד לבצע את ריקוד שני-צדי-המתרס המקובל – פיגועי האוטובוסים ושלהבת פס מיוצגים גם הם – אבל דווקא שיחותיו עם חיילים בלתי תלויים הן אולי המטרידות מכל. החייל האדיש שאומר "אני רק ממלא פקודות", ומנגד החייל בחברון שמעז לומר, בפרק השני: "הקמנו פה מחנה עבדים. אנחנו מבצעים פה פשעים". והמצלמה של יבין אכן מתעדת את הטרנספר בפועל, החנק ההולך ומתהדק שמבצעים המתנחלים בערביי חברון, עד שלאלו לא נותרים כל חיים, בקושי מזון – לא בביתם, לא ברחובותיהם.

 

"ארץ המתנחלים" היא סידרה עימותית ואישית מאוד. יבין מתעמת עם כולם – כולל עם פעילי תעאיו"ש – כשהוא מייצג את קול ההיגיון הפשוט. התוצאה על המסך רגשית מאוד, והאימפקט גדול. יבין צולל איתך, מהרגע הראשון, לתוך הזעם והתיעוב, לתוך הפצע הפעור. מבחינה זו, "ארץ המתנחלים" היא כנראה ההקדמה החשובה, המקיפה והמשמעותית ביותר שתיתן הטלוויזיה בישראל לאירוע ההתנתקות – וצריך להעריך את "טלעד" על המחויבות לשידורה.

 

יבין ממנף כאן ביעילות את מעמדו האיקוני כדי להתקרב למתנחלים, ולא לחינם הוא מצולם לעתים תכופות כשהוא אוחז במצלמתו הקטנה ומכוון אותה אליהם מטווח אפס, כחוקר טבע שהצליח להיצמד לטורף מסוכן ולחשוף אותו בסביבתו הטבעית, בהתנהגותו היומיומית.

 

איפה יבין נופל? אולי רק כאן: לפחות בשני הפרקים הראשונים, אין בסרט כמעט מתנחלים מתונים. נדמה שכולם קיצונים. אבל יבין הרי יצא לשטח כדי לתעד את לב המאפליה, כי מהלב השחור הזה תיפתח הרעה. לגיטימי. "ארץ המתנחלים" לכשעצמה מגיעה לשטח עם לב נקי – לבו הכל-ישראלי של יבין – ומביאה למסך מסמך רותח שקשה להסיט ממנו מבט. 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: גבי מנשה
מגיע כאן לשיא מקצועי מרשים. יבין
צילום: גבי מנשה
לאתר ההטבות
מומלצים