כך החמצנו שלום עם נאצר?

ראש המוסד יזם תוכנית סודית להגעה לשיחות שלום עם מצרים: הפרשה הזו, "מבצע איקרוס", שמסמכיה נחשפים בסוף השבוע לראשונה במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, היוותה למעשה ניסיון יחיד של מערכת הביטחון הישראלית לדחוף את הדרג המדיני לשלום עם המצרים - פחות משנה לפני מלחמת ששת הימים.

תחת הכותרת "נושאים להידברות עם מצרים" העלה המוסד הצעות מהפכניות באשר ל"סוכריה" שאפשר להציע למנהיג המצרי, גמאל עבד א-נאצר, תמורת רגיעה ביחסים עם ישראל - החל בהפסקת התעמולה האנטי-מצרית בקול ישראל, דרך סיום המעורבות המודיעינית של ישראל באפריקה, שגרמה למצרים צרות גדולות, וכלה בהפסקת הפיתוח בכור בדימונה, לא פחות. במונחים של ישראל 1966, מדובר כמעט במחשבות כפירה. קשה להאמין שגורם פחות חזק ודומיננטי מהמוסד היה מעלה על דעתו לתת פומבי לרעיונות הללו.

• מסמך 1: קטע מפרוטוקול הפגישה בבית ראש המוסד
• מסמך 2: הדיונים במערכת הביטחון על התוכנית
  

מאיר עמית, ראש המוסד הכריזמטי, החליט עוד ב-1964 שלא להסתפק בשימוש הרגיל בכלי רב-העוצמה שתחת פיקודו

 לטובת איסוף מודיעין וסיכול אלים של סכנות לישראל, וקבע מטרה שונה לחלוטין: לעשות שלום. עמית פתח במבצע חשאי וחובק עולם כדי למצוא נתיבים ללבו של נאצר. המבצע, שכונה בשם הקוד "איקרוס", נחל הצלחה לא מעטה. היתה זו דווקא ממשלת ישראל שגילתה חוסר התלהבות, בלשון המעטה, וחסמה ללא הרף את דרכו של עמית.

עמית החליט לכנס בביתו את בכירי קהילת המודיעין, הדיפלומטיה, הפוליטיקה, האקדמיה והתקשורת, ולהציג להם כמה שאלות לגבי מה ישראל יכולה לתת לנאצר, מה היא רוצה לקבל, ואם הוא צודק בשאיפתו לכונן קו קשר חסוי, שעשוי להוביל לכינון שלום או לפחות למצב אי-לוחמה עם החזקה שבאויבות. גורם שהיה בסוד הדברים באותה תקופה מספר כי עמית פנה לכמה גורמים מכל קהילה, לכאלה שידע שייתנו מגוון דעות אבל יסיקו לבסוף את המסקנה שעימה יוכל ללכת לראש הממשלה לוי אשכול כדי לקבל ממנו אישור להמשיך במגעים עם נאצר. "למרות שלא כולם היו אנשי מערכת הביטחון, הרי היו אלה בוודאי אנשים שעליהם יכולנו לסמוך", אומר הגורם.

ב-27 בנובמבר התכנסה הפגישה בסלון ביתו של עמית. היו שם שלושה חברי כנסת, שני מומחי אקדמיה ידועי שם, שלושה אלופים ראשי אמ"ן לשעבר, בכירי משרד החוץ ושורה של אנשי מוסד, לאו דווקא בכירים, אך כאלה שנגעו מקרוב במבצע איקרוס. לימים הפכו כולם בכירים מאוד, כולל אפרים הלוי (ראש המוסד); מנחם (נחיק) נבות, שהיה ראש לשכתו של עמית ורשם את הפרוטוקול, ולימים הפך לסגן ראש המוסד; אלוף הר-אבן, שנשא בשורה של תפקידים בכירים בשירות המדינה; ויצחק אורון, ששלוש שנים מאוחר יותר מונה למפקד מבצע חשאי במיוחד של המוסד לגיוס סוכנים בגוש המזרחי.

"אנו אמרנו: בואו נבדוק מה האינטרס המשותף בינינו ובין מצרים", פתח עמית את הפגישה. "זהו הנייר שהוכן והופץ ביניכם, שהוא נייר פסימי למדי כפי שנוכחתם מקריאתו. האמת היא, שהוא כל כך פסימי שנבהלנו בעצמנו לאחר שקראנו אותו... מאחר שהנושא המצרי הוא בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, זו נקודת מפתח בכל המגעים שלנו, ורצינו בעצם לבחון את עצמנו. וזאת תכליתה של הפגישה הזאת... רצינו לשמוע גם אנשים אחרים שעוסקים בנושא, שחושבים שלא עושים מספיק בנושא הזה, שחושבים שאנו מודרכים - בעצם לא מודרכים, אלא נעצרים על ידי גורמים או מניעים, נניח על ידי מערכת בלימה רגשית או אחרת, שלא מאפשרת לנו לפתח את העניין".

בתחילת הישיבה חושף אלוף הר-אבן בפני יושבי הפורום פרט לא ידוע: "למעשה היתה לנו דוגמה ראשונה של הידברות לפני מספר שנים, בערך עשר שנים, כאשר בן-גוריון אמר שאם נאצר היה בא אליו, תוך חמש דקות היו מגיעים להסכם. כעבור כמה זמן הגיעה התשובה של נאצר, כי באמת הוא יכול לבוא לראות את בן-גוריון, ויכול להיות שאמנם יגיעו לידי הסכם, אבל אז לא יוכל לחזור לקהיר". הר-אבן מפרט שורה של ניסיונות - של בן גוריון וגם של משה שרת - להגיע להידברות עם נאצר באמצע שנות החמישים דרך איש המוסד זיאמה דיבון, דרך השגרירות בפריז ודרך בכיר מצרי ששמו עבד אל רחמן צאדק. הניסיונות הסתיימו בחליפת שדרים, ובלא כלום. 

עמית, מצידו, כמעט מראשית דרכו כראש המוסד, ניסה לפתוח צוהר למדינות שאין לישראל קשרים דיפלומטיים עימן. באופן הזה נבנו או חוזקו מאוד הקשרים החשאיים עם מרוקו (שבשיאם החזיקה ישראל יועצי צבא

 ומודיעין ברבאט), עם אתיופיה, טורקיה, פרס ועוד. השבוע, מבוגר בארבעים שנה, כשהוא יושב בדיוק באותו סלון שכמעט לא השתנה, אומר עמית: "תמיד האמנתי במגע אישי, בקשר אישי. הניסיון משורה ארוכה של מבצעים חשאיים הוכיח כי מעורבות אישית של ראש המערכת, ראש המוסד במקרה הזה, יכולה לפרוץ דרך. האמנתי כי המוסד יכול גם לפרוץ את הדרך לסיום, חלקי לפחות, של מצב הלוחמה בין ישראל לשכנותיה".

לאחר הפגישה הזו נמשכו דיונים ומגעים ב"תיק איקרוס" במסגרות שונות, הפעם בלי העיתונאים, האקדמאים וחברי הכנסת. אלא שגם פרוטוקול הפגישה בבית עמית לא הצליח להפשיר את התנגדות ראשי ממשלת ישראל לנסיעה של עמית לקהיר או לפיתוח אמיתי של נתיב "איקרוס".

ממרחק של כמעט ארבעים שנה אומר אלוף הר-אבן השבוע: "הפגישה בביתו של מאיר היתה מאוד חריגה, ולמיטב זיכרוני, חד-פעמית באופי הפורום שהיא כללה. עד היום מטרידה אותי מאוד השאלה אם היה משהו שיכולנו לעשות במסגרת המציאות האזורית והעולמית שהיתה קיימת אז כדי למנוע את המלחמה, כדי להפיג את המתיחות. אין לי תשובה מניחה את הדעת על השאלה הזו".