שתף קטע נבחר

זה לא הסוס, זו השיטה

פרשת "הסוס הטרויאני" מוכיחה שוב ש"תחרות חופשית" זו פיקציה. המדינה תמיד מתערבת, השאלה רק לטובת מי

"פרשת הריגול העסקי הגדולה בתולדות המשק" עוררה את מגוון התגובות הצפוי: מהזעזוע המתחסד של העיתונות, דרך הפורנוגרפיה של הארכות המעצר ועד הצדקנות של "מה קורה לנו". אלא שבפרשה אין כל חדש. העולם התאגידי האמריקני, המהווה מקור השראה לקפיטליזם שלנו, מספק שפע של סיפורים דומים, המתנהלים על הרצף שבין חדרי העיסקאות לחדרי החקירות. גם עיון במדורי הכלכלה והפלילים המקומיים מעורר זיכרון של שערוריות, בהן כיכב תמהיל דומה של בעלי הון, מנהלים בכירים וחוקרים פרטיים, וגם בנקים, חברות ביטוח ועוד. 

 

השערוריה הנוכחית מבליטה את המוסר הכפול של העיתונות ועולם העסקים הישראלי, בבואם לדון בבעלי ההון מכאן ובעובדים מכאן. "חשיפה" של מובטל העובד בחשאי, בעודו מקבל דמי אבטלה, הופכת צידוק להחמרה דרקונית באמות המידה לזכאות לביטוח האבטלה, אם לא לביטולו המיידי. שביתה בנמלים או ברשויות המקומיות גוררת תביעה להגבלת זכות השביתה, ואם בית-הדין לעבודה מגן עליה, תיכף מתייצב אחד מאבירי השוק החופשי בתביעה לפיזורו. 

 

והנה, לא שמענו שהמסקנה המתבקשת מפרשת "הסוס הטרויאני" היא הצורך בריסון "הקפיטליזם התחרותי" או "השוק החופשי". איש גם לא נזעק להודיע ש"נמאס" וש"השיטה פשטה את הרגל", תוך שימוש באוצר ביטויים - מ"מאפיה" ועד "גנגסטרים" - השמורים בדרך כלל למתקפות על ועדי העובדים. כמו בפרשות הכלכליות הקודמות, גם במקרה הנוכחי האמונה המיסטית ב"יעילות" וב"תחרות" - אותן מנטרות שכמרי דת העסקים במדורי הכלכלה לא נילאים מלשנן - חזקה מכל מציאות.

 

אם יש תועלת כלשהי בשערוריה הנוכחית, הרי היא בכך ש"הסוס הטרויאני", שחדר לליבו של עולם העסקים הישראלי - במרחב שבין "יס" ל"הוט", בין "סלקום" ל"פרטנר", בין "וולבו" ל"אאודי" ובין רני רהב למכבי חיפה - פותח צוהר, דרכו ניתן ללמוד משהו על טיבה האמיתי של אותה "תחרות חופשית".

 

התחרות החופשית היא אגדה אורבנית, אין דבר כזה. ה"תחרות" לכאורה מתנהלת בחסות פיקוח וויסות הדוקים של המדינה, באמצעות מערך צפוף של חוקים ותקנות. הממונה על ההגבלים העסקיים, למשל, עסוק בהגבלת התחרות כדי לאפשר את התחרות. לא, אין זו טעות. הסתירה הלוגית הזאת ממצה את מהותה של "התחרות החפשית" - מושג מתעתע, המסתיר ויסות ופיקוח של הכלכלה בידי המדינה. גם לבו הפועם של הקפיטליזם - שוק הכספים והבורסה - מפוקחים מאין כמותם. כך, קביעת הריבית היא תולדה של החלטה שלטונית מצד נגיד בנק ישראל, והשימוש במידע פנים בעיסקאות בורסאיות אסור, למרות שהשגתו עשויה להעיד על יוזמה וכושר תחרות. 

 

התחרות החופשית היא איפוא פיקציה. והנה, בפרשה הנוכחית נקראה אפילו המשטרה להתערב בהסדרת התחרות בין בעלי ההון. הכלכלה מפוקחת וממוסדת תמיד על-ידי המדינה. השאלה היחידה היא, לטובת מי? "התחרות החופשית" היא שם הקוד לוויסות הכלכלה לטובת ההון, ואילו מדינת הרווחה היא שם הקוד לוויסות הכלכלה לטובת הציבור הרחב. לכן מעתה, בכל פעם שחסידי הקפיטליזם יתחילו שוב להסית נגד שירותי מדינת הרווחה, או נגד התארגנות "מונופוליסטית" של העובדים, בטענה שמדובר בהתערבות בכלכלה החופשית - כדאי לעצור ולומר, כן, זוהי התערבות, כי אין כלכלה בלי התערבות. אבל זוהי התערבות לטובתנו, לטובת הציבור כולו.   

 

פרופ' דני גוטוויין, מרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה 

 

עוד בנושא:

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים