קרבי זה הכי
"עיר החטאים" מבקש להסיר את גלימותיהם המלוקקות של גיבורי-העל ולזרוע צלקות בפניהם. התוצאה: גלונים של דם ועשרות איברים תלושים, מנוסרים ומעוכים שאפילו בסיוטים שלכם לא ראיתם. ולמרות זאת אהרון קשלס סבור שמדובר ביצירה רומנטית. לך תתווכח
עם הפתיחה של "עיר החטאים" השתררה באולם דממה. אותו שקט נפלא, עמוס ציפייה, רגע לפני פרוץ הסערה האדומה. זו כמובן לא איחרה לבוא. המסך החל לנטוף דם, כמי שעורקו הראשי נקרע. ממש כמו בדקות הראשונות של פרק חדש
בסדרת "ג'יימס בונד" שבו סוכן הוד מלכותה משחרר קליע מדוייק לעבר הצופה הנלהב. אולם, בעוד הכדור של בונד נעצר באקוואריום המגונן של העולם הבדיוני ובכך מאפשר לקהל ליהנות מאלימות סוחפת שבה שטפי הדם הם סטריליים, הרי שמהלכיו הכוחניים של סרטם המשותף החדש של רוברט רודריגז ("אל מריאצ'י") ופרנק מילר, מכוונים למקום אחר - מייסר, כואב, הופך קרביים ותולש איברים.
אלימות זו מאפיינת את "עיר החטאים" למן אותה דקה ראשונה, רומנטית ובלתי נשכחת, ועד לרגעי הסיום שבהם הצופה שוב נאלץ לקחת חלק פעיל בהתרחשויות האינטנסיביות שעל המסך, שעה שהוא מתבקש, על-ידי יוצרי הסרט, להשלים את רחש הירייה האחרונה. זו אמורה ללוות אותו זמן רב אחרי שהכתוביות יחזירו את נשמתן לבורא.
ברוטאליות אהובתי
"עיר החטאים" הוא מסוג הסרטים שמביימים עם כובע של בוקרים (סימן ההיכר של רודריגז), סיגר בפה ואקדח ביד המסמן את רגע ה"אקשן", כמנהגו של הבמאי המנוח המהולל, סאם פולר, מושא הערצתו של במאי המשנה, פרנק מילר. בכלל, נדמה כי מילר - אחת מאגדות הקומיקס של עשרים השנים האחרונות - מגלם באישיותו האמנותית את תהליך ההפרייה המרתק ביותר שידע הקולנוע ופילגשו המיתולוגית, הקומיקס.
הקולנוע האפל ("הרוצחים", "Underworld USA") וכך גם ספרי המתח עליהם התבסס מילר, בייחוד אלו של ריימונד צ'יינדלר ומיקי ספיליין, עיצבו את מטעניהם החזותיים וההגותיים של הרומנים הגרפיים שנודעו בכותרת המאחדת "עיר החטאים", ואיפשרו לעולם הקומיקס לטפס לגבהים מחוספסים וברוטאליים שלא כל יום דורכת בהם רגל אדם. ודאי לא רגליהם של גיבורי הקומיקס הקלאסיים.
והנה לימים, לאחר מסע שכנוע אמיץ מצדו של רודריגז, מילר כמו מבקש להשיב לאמנות השביעית על כל אותן שנים רבות ונהדרות של השראה. עין תחת עין. שן תחת שן. אוזן תחת אוזן.
הסרט מתבסס על שלוש מעבודותיו של מילר, The Hard Goodbye,The Big Fat Kill ו-That Yellow Bastard, ואף מכיל מספר אירועים מחוברות אחרות (A Dame to Kill for למשל). וממש כמתרחש בסיפורים המקוריים, גם העיבוד הקולנועי מאפשר הצצה לחדשנות הסגנונית שמילר הביא עמו למחוזות הקומיקס. האמן העיד על עצמו לא אחת כמי שביקש להסיר מגיבורי העל את גלימותיהם המסוככות ולאפשר להם לגדל זיפים על פרצופם הנקי. באחדים הוא אף התעקש לזרוע צלקות ומחלות ממאירות. ואמנם, אין מקום לגיבורים דוגמת סופרמן בעיר הרשע והפשע. לבו הרחב של האחרון לא היה עומד בשחיתות ובחטאים שמעצבים את פניה. כאן יש מקום לגבורה מסוג אחר. זו שצומחת מתוך הבדידות, הסבל והעצב האינסופיים. שם בעיר הפחם, מתוך החטאים, אמורים ללבלב ניצניהן של המעלות הטובות והישועה המיוחלת. אלו לעולם מגולמים בצורתם של אקטים הירואיים נואשים מצדן של דמויות מורבידיות ואובדניות שנדרשות לגלות לב ענק ונוצץ כיהלום רגע לפני ששעון החול של חייהם מצביע על הגרגיר האחרון.
ניצחון הווירטואליות
היש גיבורים קולנועיים מרתקים מאלה? גם כשהם שותתי דם ומריחים את העפר, בכל זאת הם ממשיכים לתקתק ולתקתק, בשביל רגע אחד אחרון של גבורה - כזה שיעניק משמעות לקיומם הדל והריקני. בסיפור אחד תמצאו את הארטיגן, שוטר על סף פרישה (ברוס וויליס), שנשבע לשים קץ לחייו של פדופיל (ניק סטאהל); באחר את מרוו (מיקי רורק), בריון בעל לב אנושי, שמתעורר לצד פרוצה מתה (ג'יימי קינג) שהעניקה לו את הלילה היפה, אולי היחיד, בחייו, ולפיכך הוא מבקש לנקום את מותה בטרם עת; ואילו באחרון מופיע דווייט (קלייב אוון), בריון נוסף שסולד מאלימות נגד נשים היוצא לאודיסיאה לילית שמטרתה למנוע שפיכות דמים, אך לבסוף מוצא עצמו דווקא במרכזה של קנונייה שעשויה להוביל לטבח המוני.
כל הסיפורים הללו נדחסו ונארזו, או כפי שרודריגז נוהג לכנות זאת - "Cut and Shot", לכדי 120 דקות בלתי נשכחות.
רודריגז, שכבר הפגין כישרון יוצא דופן בבימוי קטעי אקשן היפרקינטיים, מוכיח כי כל אותן שנים בהן בחר לרעות בשדותיה הזרים של האופציה הדיגיטלית, למגינת לבו של ידידו, קוונטין טרנטינו (שאף תרם לסרט סצינה), השתלמו סופסוף. זו ללא ספק היצירה הראשונה שבה השילוב בין המרחב הדיגיטלי ובין המימד האנושי איננו מנכר. נהפוך הוא, עושה רושם שדווקא המאבק הזה בין הסביבה הווירטואלית ומפגן המשחק רב העוצמה מצד כל צוות השחקנים, הוא שגורם לדמויותיה של "עיר החטאים" להיראות כמי שמאיימות לפרוץ, בכל רגע נתון, מן המסך ולשלוח יד לעבר צווארם של הצופים.
ואכן, נראה שאת עיקר המחמאות יש להפנות לליהוק המדוייק. ככלות הכל, הבחירה בשחקנים שכוכבם דעך מזמן (מיקי רורק), כאלה שחוששים מסכנה דומה (ברוס וויליס), וכאלה שמבקשים לכבוש את הוליווד (קלייב אוון), הוא צעד מבריק כשחושבים על-כך שכל הדמויות שהם מגלמים ניזונות מאותו מניע - הצורך להתעלות ולהוכיח חיוניות ברגע האמת. ואכן, כולם מתנפלים על תפקידיהם ונוגסים בהם משל היו קניבלים במושבת נודיסטים.
וויליס כמו משיב לחיים את דמותו של ג'ון מקליין מ"מת לחיות", אלא שהפעם הוא מחליף את הציניות הקלילה במלנכוליה צובטת כדי לגלם את הארטיגן, השוטר המזדקן, שמוכן להקריב את חייו למען ננסי קלאהן הקטנה; אוון משחזר את הפרסונה הבריטית המחוספסת וקרת המזג שלו מיצירת הפולחן, "Croupier", כדי להפיח חיים בדווייט, האביר המגונן של נשות "Old Town"; ומעל כולם זורח כמעשה הירח, הכוכב המתקמבק, רורק, שמגלם את המפלצת האנושית, מרוו, בפאתוס מחשמל שמהדהד לימי הזוהר של הסרט האפל, אי אז בשנות הארבעים.
לסיום, יש להזכיר גיבור נוסף של היצירה, אותה קריינות גברית בגוף ראשון, שאת המקור לה תמצאו כבר בעבודותיו של מילר, והיא זו שגם מעניקה לסרט את תחושת הפיוט הנדירה והזרה למחוזותיו של קולנוע הפשע העכשווי. למעשה, ניתן אף להגדיל ולומר כי למרות האלימות הרבה וחסרת הגבולות שמאפיינת את "עיר החטאים", הרי שמדובר בראש ובראשונה ביצירה רומנטית, שכן בסופו של יום נדמה כי כל הגיבורים תרים אחר אותו דבר בדיוק - אותו ניצוץ אדום קטן של אהבה. חלקן אפילו מוכנות לשבת למענו על הכסא החשמלי. ככלות הכל, שווה למות למען זה. להרוג למען זה. ללכת לגיהנום למען זה. אמן.
לפנייה לכתב/ת 
