האמת מאחורי התדמית

ערב יום העצמאות. זיקוקין דינור מנצנצים במרפסת שלי ועזאם עזאם מדליק משואה של כבוד. "אני, עזאם עזאם מכפר מררררררר, גאה להדליק משואה זו...", הוא אומר ואני רואה מול העיניים את מריאנו. חיקויו של הפטריוט השב הביתה מן השבי ו"מודה, מודה, מודה" למדינת ישראל הצליח להשתלט על הדמות האמיתית גם בטקס הכי ממלכתי שיש. אני מודה (מודה מודה) שגם אותי כל עניין ה"מודה" תפס כבר בפעם הראשונה שראיתי את עזאם "סופרמן" עזאם ב"ארץ נהדרת". ועם זאת, ועל אף חיבתי העצומה להומור, סאטירה וציניות, קשה לי להתעלם מעוצמתו של החיקוי, שמצליח למחוק כליל את אישיותו ולהשאיר אותו אדם חד ממדי שרק מודה לאנשים כל היום. תחשבו על זה - כמה פעמים בחיינו אנחנו חוטאים ומקבעים תדמית של מישהו בגלל משפט, הופעה חיצונית או פליטת פה? בכל רגע נתון.

ולמה אני מתעכב על זה? כי בשבוע האחרון אני מספר לכל העולם ואחותו על המפגש המפתיע שהיה לי עם ג'ודי שלום ניר מוזס, שכולנו מכירים כל כך טוב, אבל למעשה לא ממש. "גרושה סידרתית", "אשה מסוכנת", "לובשת את המכנסיים בבית", "לא שולטת על הפה שלה", היו רק חלק זעום מהדעות שליקטתי מאנשים שאני מעריך כמשכילים ופתוחים, ואגב, אני מודה מודה מודה שגם אני הייתי שותף לחלק מאותן הדעות. מתברר שגם פה תדמית, חיקוי ומציאות מתערבבים ויוצרים מיקס חדש של פרסונה. את התשובות לפערים שבין המציאות לבין התדמית ועוד כמה פרטים שממש לא ידעתם, תוכלו למצוא בכתבת השער בה, אני מקווה, הצלחתי לגרד קצת מהסטיגמה שמאחורי התדמית.

גם אנחנו, במערכת "פנאי פלוס", זוכים בשבועות האחרונים למתקפה חזיתית על תדמיתנו האישית, העיתונאית ועל העיתון המחודש. כמו שבוודאי שמתם לב (איך אפשר שלא?), העיתון שאתם מחזיקים עבר שינוי לא קטן. נירית וייס מונתה לעורכת ואחריה רצנו למערכת כלהקת גרופיז שנודדת אחריה באש, במים ולכל עיתון. זאת ההתנהלות בעולם התקשורת (ובכלל בעולם העסקי). עורך הולך, עורך בא, ובדרך באים, עוזבים או מועזבים אחרים. תקראו לזה מינויים פוליטיים על בסיס כישרון ואמון. האמת, ציפינו ללא מעט תגובות לאור השינויים, אבל לא האמנו לרגע שהסיפור החם בברנז'ה יהיה לא רק המהפך התוכני והעיצובי, אלא הסיפור המערכתי שנראה מבחוץ כמו טבח ג'נין ג'נין. אנחנו עוקבים אחרי הכתבות והתגובות באתרים השונים, מתחזקים מהתגובות האוהדות, ומצד שני, נדהמים (ובעיקר, משתעשעים) מהתגובות התוקפניות שבונות לנו תדמית שונה מהמציאות. זה לא שאנחנו מתנצלים (אנחנו לא!), אבל הנה מענה לכמה מהתגובות היותר מופרכות שנתקלתי בהן:

נירית לא מכשפה (למרות שברגעים אלה ממש שלחתי לה מייל עם תואר לא יותר מחמיא), הסושי שהיא אוכלת מגיע מהדיל של 39 ש"ח מסושי ריב"ל, והיא בכלל לא רווקה. אור, המשנה לעורכת, לא גיי (למרות שהוא מאוד פופולרי אצל שני המינים, אבל מה לעשות, מעדיף לפי שעה נשים), איריס אברמוביץ' ואנוכי לא אחים, לא בעל ואשה וגם אין לנו ילדים (לפי שעה). ולמרות האופציות המגוונות והמפתות, אין לי כרגע רומן במערכת. מתברר שגם העובדה שרובנו גרים בתל אביב יוצרת לנו תדמית של מנותקים מהעם, פלצנים ועוכרי "פנאי פלוס", למרות שרובנו הכי מחוברים למה שקורה פה ותמיד תמיד חושבים על דודה חנה (הגירסה של דורית שובל למסעודה משדרות). האמת היא שבמרבית הזמן אנחנו עסוקים בוויכוחים עקרוניים בניסיון ליצור תמהיל ("תמהיל", אגב, זאת המילה השולטת ביותר במסדרונות) שיפנה, כמו שאמר אהוד ברק בזמנו, לכו-לם. הוא נכשל. אנחנו מקווים להמריא. אז אנחנו מנסים, בוחנים, ובעיקר משתדלים להיות מאוד קשובים למכתבים, לתגובות הבונות ולקוראים שהיו פה הרבה לפנינו.

אז הנה עוד שבוע חלף לו ולמרות החופש, מצאנו את עצמנו במירוץ נגד השעון להוציא עוד עיתון "שייראה כמו 'טיים אאוט', ירגיש כמו 'הזמן הוורוד' ויתחרה ב'רייטינג'". ואת זה, אגב, לא אני אמרתי. "רחל מאשדוד" כתבה את זה בטוקבק ב"דף הבית" של השבוע שעבר. רחל, חושבים עלייך. באמת.

יובל אברמוביץ'

כתב ראשי