מרגול, גירסת המועדונים

'גלה לי', אלבומה החדש של מרגלית צנעני, הוא תקליט יוצא דופן בדיסקוגרפיה ארוכת השנים של הזמרת הססגונית, דווקא בזכות האיש שמאחוריו, בנה, אסף לביא צנעני. הוא הפיק בפועל, עיבד, הפיק מוסיקלית וגם כתב שבעה מ-11 השירים שבדיסק. איזה נחת.

סאחתיין עליה, שהיתה מוכנה לשיר מה שהגוזל כתב לה. ועוד יותר סאחה עליו, המלעון, שעשה לאמא תקליט ללא כחל ושרק, מהדאון טאון של החיים. אלבום אישי וחושפני, אמיץ וכואב. טוב, מי אוהב אותה יותר ממנו, שגדל בחדר הסמוך, שמע, ספג וקלט?

הוא גם מכיר אותה יותר טוב מכולנו – כאמא, כאישה, כמרגול. השירים לא מתוחכמים. אולי דומים מדי בהיגדם, אך פשוטים, ישירים, לא מצטעצעים, קולעים בול ושורפים את הנשמה. מרגול כמאהבת לא מתייאשת, כמתמסרת נואשת, כמאוכזבת סדרתית, כמבקשת הבנה, אהבה וקשר. שירים של אישה מנוסה ומפוכחת, ששמעה, ראתה, ידעה וחוותה הכול. ולא כולם לגבר נחשק, הם יאים גם להתמען לבן אהוב ומסור.

ככזה, צנעני ג'וניור לא דפק חשבון ולא נתן הנחות לאמא. הוא ממש התאכזר אליה מקצועית. הכריח אותה לשיר רזה, ללא מנגנוני הגנה, עד קצה גבול יכולתה. היא מתרסקת ב'כשהדמעות זולגות' (הבלדה היחידה באלבום) ונקרעת לחתיכות ב'בעיות', ההיפ-הופ הנועל שבו היא מתפקדת כזמרת ליווי. אם ירוסלב היה שומע, היה משתגע.

מזרחית? בטח. בקול, בסלסולים, בעיטו רים, באופי. אבל מבעד לעיניים של בן דור שני להתעוררות. דור הבליינים במועדונים. הרבה אלקטרוניקה, מחשבים, תיכנותים וסימפולים. כמו שיאה לדיוה מעודכנת. מרגול אינטרנשיונל.