להיות עם חופשי
עם ישראל שהקים את מולדתו החופשית לאחר השואה עדיין לא משוחרר מאימת הגטו והמחנות
את הרמת הכוסית לכבוד חג הפסח תכננתי לאחר סיור ב"יד ושם" המחודש. האם בחירתי מקרית? האם יכולתי לבחור אחרת? האם חג האביב שמסמל יציאה מעבדות לחרות, התחדשות ושמחה, מתחבר אוטומטית ל"יד ושם" דווקא? סימני השאלה סרבו להרפות, עד שהבנתי כי זהו השלם שלי, והוא מורכב דרך קבע משני קולות מנוגדים אך משלימים, המתגוררים בתוכי, בנשמתי.
כבן לאב ניצול שואה, אינני יכול לשמוח ללא פס עצב דקיק השזור בחגיגה. אינני מכיר חירות נטו, תמיד יימצא קמצוץ של עבדות. בכל שמחה אני מוצא את עצמי שקוע בזיכרון כלשהו של השואה, ועל כן זה היה אך טבעי עבורי להביא את אנשי הוצאת "ידיעות אחרונות" לסיור במוזיאון השואה ולאחריו להרים כוסית לחיים לכבוד החג. מוות וחיים, יגון ושמחה, חורבן ותקומה, ייאוש ותקווה, מוליכים אותי יד ביד.
קופסה שחורה בנשמה
האם זה טבעי? האם כך צריכים להיות פני הדברים? כנראה שלנצח אמשיך להרגיש שלא בנוח בשומעי את השפה הגרמנית ובכל פעם שאראה איש זקן באירופה תכה בי מירכתי המוח התמיהה "מה הוא עשה במלחמה". בדמיוני, כנראה שאמשיך לחפש עקבות דם, שקשוק רכבת ירעיד את נימי נפשי לעד וכל נסיעה בקרונותיה תעורר את ההד משם. סבון הוא לא רק סבון, הוא טומן בחובו מקלחות גז ופחד מוות וסיפור אישי של משפחתי. מגפיים לעולם לא יהיו פריט חורפי אופנתי ותו לא. מגפיים הם, לפני הכל, גם כיום, דימוי אסוציאטיבי לנאציזם כולו.
אינני מסוגל להתנתק מהשואה, היא מחוברת ומתחברת לכל פרט בחיי, אני מקבל כעובדה שחיי העכשוויים, מלאי העשייה והתוכן, מתנהלים בסימביוזה עם האירועים והזיכרונות הקשים משם. צר לי להגיע למסקנה הכואבת כי גם שישים שנה אחרי, הגרמנים הנאצים טבועים בנפשנו ואולי אפילו מכתיבים במובנים מסוימים את אורחות חיינו.
אבי שרד את אושוויץ והשתחרר פיזית מאדמתו הארורה, אך אני, שלא הייתי שם, אינני משוחרר מהשואה ועדיין מצוי שם באופן כלשהו. מרכיב הפחד באישיותם של בני דורי, דור שלם, עוצר מבעדנו לצאת לחופשי. כולנו נושאים בתוכנו קופסה שחורה של חרדות ואסונות, שמכוונת את דרכנו ואנחנו עבדיה. השואה שהגרמנים הביאו על הורינו חיה ובועטת בתוכנו, ניצחונה מבעבע לתוך מחזור הדם של חיינו העצמאיים העכשוויים ואינו מאפשר לי ולשכמותי להיות אנשים משוחררים ובעלי בחירה חופשית אמיתית.
אחת השיחות שנצרבו עמוק בזיכרוני התקיימה בשנת 1996, השנה שבה הפסיד שמעון פרס בבחירות ובנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה. ימים אחדים לפני הבחירות ארע פיגוע דמים. הפרשנים ראו בו את האירוע שהכריע את התוצאות. יומיים לאחר ההפסד הזדמנתי ללשכתו של פרס, והלה אמר לי: "העם הזה עוד לא יצא מהשואה". הבנתי את כוונתו. כעם, עודנו מלאי חרדות, הלומי שואה, מתחברים אליה באובססיביות והיא חרוטה בנשמותינו כמו המספרים שנצרבו על זרועותיהם של הורינו.
פיגועים, מחסומים, , שוטרים, אלות, אפילו דוחק וצפיפות ברכבת לירושלים - כל אלו מעוררים אצל רובנו אסוציאציה שואתית המשעבדת אליה כל בחירה שאנחנו עושים. עם ישראל שהקים את מולדתו החופשית לאחר השואה עדיין לא משוחרר מאימת הגטו והמחנות.
מבקשי הדרכונים, בוני הקניונים
בשנים האחרונות הולך וגדל מספר הישראלים המבקשים לעצמם דרכונים אירופיים, רובם בנים ונכדים לעולים מגיא ההריגה שמשפחתם הושמדה ולניצולים שנשבעו כי לעולם לא ישובו לשם. אינני שופט, אך מרגיש כי הכמיהה לדרכון זר נולדה מתוך אותם הפחדים והחרדות של אלה שנולדו, גדלו ומעולם לא השתחררו מטראומת השואה. הם מבקשים לעצמם אזרחות נוספת למקרה ש... הפחד הוא מנוע החיפוש שלהם אחר ביטחון מחוץ לגטו.
בשנים האחרונות יותר ויותר אנשי עסקים טובים ומוכשרים בונים את מזרח אירופה. לא לסוגיית ההזדמנות העסקית ברצוני להתייחס היום. לדעתי, לא מקרה הוא שדווקא בני הדור השני הם שבונים שם, מונעים על-ידי אותה חרדה. לכאורה, זוהי הכרזת ניצחון על אלה שרצו לסלק את הורינו משם, והנה הבנים חוזרים ובונים להם קניונים, וסמלים אחרים של החיים הטובים. אנחנו נראה לכם איך לחיות, אחרי שלא רציתם שהורינו יחיו. למעשה, גם אנשי עסקים אלה אינם בוחרים בחירה חופשית אלא משועבדים למאורעות ולמוראות השואה. ואולי מבקשי הדרכונים, אנשי העסקים בוני הקניונים, אנשי גוש קטיף שבחרו בטלאי כתום כאחת מדרכי המאבק, כמו כולנו, מושפעים מהנשר הגרמני, נידונים לעולם לחיות תחת הצל השחור של מוטת כנפיו הכבדה.
לפני כשלוש שנים עמדתי על הרמפה באושוויץ עם אבי ובני. שלושה דורות חוזרים בראש זקוף אל אדמה ספוגת דמים ושרים את "התקווה". "להיות עם חופשי בארצנו". שורה זו לא מניחה לי. האומנם? לא מעט פעמים מוצא אני את עצמי חושב כי המערכת התת-קרקעית ספוגת חרדות השואה שלי ושל בני דורי מונעת ממני להיות אדם בעל בחירה חופשית.
את הוריו ותשעת אחיו ואחיותיו של אבי רצחו הנאצים באושוויץ, ואני, בן הדור השני, עדיין אסיר בדרכי. מקווה אני שנכדיי יהיו עם חופשי בארצנו.
דובי איכנולד, עורך הוצאת "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
