בחירת אם בגוש קטיף
לו הייתי אם בגוש קטיף, הייתי מחפשת כל דרך להקל על ילדי את טראומת הפינוי
לו הייתי תושבת גוש קטיף, אם לילדים, הייתי מבקשת את הכוח לבחור בראש ובראשונה בטובת ילדי. לו הייתי מחויבת מבחינה אידיאולוגית לחיים שם, הייתי היום בצומת שבו עלי לקבל החלטות כואבות ומשמעותיות: האם להמשיך במאבק, בניסיון נואש, אחרון, להישאר בביתי, במקום האהוב עלי ועל משפחתי, ביישוב שבו נולדו וגדלו הילדים? האם להכיר בהכרעה שכבר נעשתה ולדאוג לעתידה של משפחתי ב"יום שאחרי", כפי שעושים כה רבים – בגלוי, או אולי הרחק מעין המצלמות?
לו הייתי תושבת גוף קטיף, הייתי מחפשת כל דרך להקל על ילדי, לצמצם את הנזק והכאב שלהם, לפלס עבורם דרכים להתמודד בצורה הטובה ביותר עם העקירה. ג'ודית לואיס הרמן, בספרה "טראומה והחלמה", מציינת כי טראומה נובעת בראש וראשונה מתחושת חוסר אונים וחוסר שליטה, לצד הקושי להעניק משמעות למשבר. במצב זה חשים קורבנות הטראומה כי חסרים להם כלים להתמודד עם האירועים ולהסתגל אליהם. כאשר אין פתרון, כשלא ניתן לגבור על הסיבה לטראומה או להימלט ממנה, נפגמת היכולת להכיל את המצב החדש והמאיים. ככל שחשיפה לאירוע הטראומטי אינטנסיבית וממושכת יותר - נזקיו רבים יותר.
לו הייתי אם בגוש קטיף, או אב, הייתי הופכת כל אבן בניסיון למצוא מענה לאותם מצבי טראומה ומצוקה כדי להרחיק מהם את ילדי. הייתי מבקשת להעצים אותם באופן שיאפשר להם להביט במשבר ולזהות בו גם הזדמנות לצמיחה. הייתי לומדת, ומלמדת אותם, שהם יכולים לסייע לחבריהם ולהסתייע בהם; שהחזרת השליטה על המצב תקל עליהם את ההתמודדות עם השינוי, כואב ככל שיהיה; שפתרון אשר יענה על מירב הצרכים שלהם עדיף מהיעדר פתרון; שעצב וצער אינם סותרים את הזכות לקחת אחריות, להתארגן מחדש ולחפש חלופות. הייתי מספרת להם כי יש עתיד ותקווה, יש אנשים רבים שלבם אתם, שהזמן אכן מרפא – אך רק אם מאפשרים לו, וכי הם אינם אשמים, וזכאים לחיים טובים גם בעתיד.
לו הייתי אם בגוש קטיף, הייתי מחכה לפסח, או לכל המאוחר לסיום שנת הלימודים. הייתי מאפשרת לילדי להיפרד, ולו בבכי מר, מכל המוכר והאהוב. הייתי משתפת אותם בתהליך בחירת הבית. הייתי מסבירה להם כי ניסינו למצוא פתרון שיאפשר לנו להישאר, אך בהיעדר פתרון כזה, נעשה את הטוב ביותר האפשרי עבורם. הייתי אורזת את חפצינו, וב-1 ביולי הייתי לוקחת אותם לביתנו החדש. לפני מופעי האימה המובטחים, בלי קשר לתאריכים סמליים הנקבעים על-ידי אחרים, לפני ששוטרים, חיילות וחיילים ידפקו על הדלת, לפני שהשיירות העגומות ייצאו לדרך למקום לא ידוע ולעתיד מעורפל. הייתי יוצאת מהבית במועד שנבחר אנחנו, במשאית שנשכור בעצמנו, עם הארגזים שארזנו במו ידינו, לבית שבחרנו, לקיץ של התארגנות והכנה מספקת לקראת שנת הלימודים הבאה.
לו אני אם, או אב, בגוש קטיף, הייתי עושה הכל כדי שילדי ילמדו שגם בעת משבר – יש אפשרות לשלוט במצב, לבחור בין חלופות, לזהות הזדמנויות חדשות. הייתי עושה הכל כדי שילדי יידעו שגם במשבר הכי קשה, הם עומדים בראש סדר העדיפויות שלי. לפני כל דבר אחר. כי יש ברירה.
ד"ר דורית אלדר-אבידן, מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית וחברת תנועת "שובי"
לפנייה לכתב/ת 
בגוש קטיף. לעזור לילדים להתמודד
צילום: דני סלומון
מומלצים
