כשל"פ, או קניית טחינה בפסח

אני מבקש להתוודות. זה מציק לי, מעיק על מצפוני ואני לא יכול יותר. מאז יום חמישי שעבר אני לא ישן. הכל התחיל בגלל הפסח. נכנסתי לסופר לקנות טחינה, עשיתי רונדל אחד סביב המדף של המיונזים (אצלנו בסופר, טחינה ומיונז הולכים משום מה ביחד) אבל לא הצלחתי למצוא. עשיתי עוד סיבוב, חיפשתי שוב ואין.

ברוב יאושי, הרמתי מבט ומצאתי את אחד מסגני מנהל הסניף עומד לידי. אתם מבינים, הסופר שלנו הוא סופר של דונם וחצי שטח, אז יש לו אין ספור קופאיות, שישה עוזרי מנהלי מחלקות, ארבעה מנהלי סניף, שלושה מנהלי מחלקות, שני מנקים ואחד אלוהינו. הדבר היחיד שחסר בו הוא שרות, אבל מי סופר? ביום יום, לא יהיה מצב שבו תוכל לקבל עזרה ממישהו. אם תרצה לברר מחיר של פריט, או שחסר על המדף זה שדומה לו, עומדות בפניך שתי ברירות. בכל מקרה, אתה צריך לקחת את פחית השימורים, הצנצנת או הקופסא של הפאזל של התרנגול איתך, אל מחוץ לאזור הקניות המפורש. או שתלך להתחנן אצל אחת הקופאיות שתבדוק לך (ותחזור מצולק נפשית לנצח, מתגובת הקהל הצודקת, לכך שאתה מעכב אותו), או שתלך לקופה הראשית, תעמוד בתור, תדחק לחלון המוגבה ותשאג "כמה זה עולה?" או "יש כזה, רק באדום?" התשובה תהיה בדרך כלל "לא," או "אנה, בואי תראי מה הוא רוצה!"

בכל אופן, איכשהו מצאנו אני וסגן מספר שתים את עצמנו עומדים – לראשונה בהסטוריה של הסופר – זה מול זה. האיש בודאי לא הבין מאיפה זה בא לו ומה היכה בו, כאשר שאל "אפשר לעזור לך?"

לרגע התבלבלתי. כמעט אמרתי "לא, תודה, אני רק מסתכל", אבל מסביב היו רק גליונות נייר ענקיים של פסח. היינו רק הוא, אני והמעבר. באומץ רב אמרתי:

-"טחינה, רק טחינה".

-"זה לא כשל"פ", הוא אמר.

-"כשל"פ?" שאלתי.

-"כשר לפסח," הבהיר, הסתובב והלך, כולו מזיע מהעומס הנפשי של מעמד מתן שרות.

לא כל כך ברור לי מאיפה בא הנוהג הזה להסתיר את החמץ. זה מחוק "איסור על הצגת חמץ?" או מחוק "איסור על מכירת חמץ?" יש בכלל שני חוקים שונים לזה או שזה בא תחת מטריה (או גליון נייר נטול עץ) אחת? לא, כי ברגע שהוא הסתובב והלך, נזכרתי שראיתי רווח בין הגליונות במדף של המיונזים, ומד טסתי לשם, ושלפתי טחינה לא כשל"פ מאחורי גליון צפוני מספר חמש. הסתרתי את הטחינה עמוק עמוק מתחת לערמות הכרובית ויתר הירקות והתחלתי לסייר בסופר, מחשב במוחי איך אני מבריח את הטחינה.

לא שחלילה עלה בדעתי לא לשלם בעבורה. במילה 'להבריח', אני מתכוון בעצם ל-'לשלם בלי שמישהו ירגיש שמדובר בלכשל"פ מסוכן'. אני יודע שחצי מכם אומרים עכשיו "על מה הוא מדבר, אני כבר ביום הראשון קורע את הניירות הארורים ולוקח מה שבא לי", אבל אני חצי יקה. חצאי יק'ס לא קורעים ניירות של אנשים אחרים (בטח לא של חברת הסופר בע"מ), וחצאי יק'ס משוכנעים שבטח מישהו כבר המציא סימון מיוחד למוצרים לכשל"פ שהקופה יכולה לזהות אותם. התחלתי כבר לדמיין לעצמי את הסצנה: אני מגיע לקופה, שורק לאויר, מניח את הטחינה בנון-שאלאנט על המסוע, מחייך לקופאית ולאם עם התינוק המעצבן שמרייר עלי מאחור ואז, כמו משום מקום, מצלצלת אזעקת הלכשל"פ, ואני נתפס עם הטחינה. "אדוני, עליך אני לא הייתי מאמינה", תאמר בודאי הקופאית, "אתה כבר לא ילד", היא תמשיך, ותקרא מיד לסגן מס' 2 האימתני.

הכנתי תרוצים כמלוא הסל ומלאתי את העגלה בכמה מסווי כוונות נוספים, שלא היתה לי שום כוונה לקנות. ללא ספק, הטחינה הזאת – קילו משקלה – כבר עלתה לי הרבה יותר מהמתוכנן, או מכל טחינה אחרת למידתה. כשהגעתי לקופה, הסתבר לי כמובן שזה שעומד לפני בתור אוכל פסק זמן ברי"ש גלי ובזרוע נטויה, ושעל המסוע, בין הקניות של זאת שלפניו, נחות להן ארבע אריזות של פסטה בעשר ועוד כל מיני מרעין בישין. לולא כבר היה מישהו נעמד מאחורי עם עגלה, הייתי מסתובב ומחזיר חצי מהקניות המיותרות שקניתי בתור מטשטשות לטחינה.

אני מבין את הצורך להתחשב בעניין החמץ או הכשל"פ, אבל כל זה התרחש במקום כמו ראש העין. אני לא רוצה לחשוב בכלל על מה התנהל במקומות פחות מסורתיים. אולי הגיע הזמן לשקול לשים פרגודי נייר מעל המוצרים הכשרים לפסח, או לסמן אותם איכשהו, ולהפוך את העניינים? אם לא – לא נורא. זה לא משנה, בעצם. אני לא אומר את זה ברוע, או מתוך רצון להקניט, זה כבר פשוט מתוך יאוש מסוים, ומתוך הבנה שזה באמת לא משנה. את החוקים והתקנות יתקנו, ואנחנו פשוט נשלח ידיים מתחת לגליונות הנייר וניקח מה שאנחנו רוצים וזהו.

אחותי, שחזרה במהלך הפסח לארץ לחופשת מולדת, סיפרה שהזמינו לה כרטיס בחברת התעופה הלאומית של לאום אחר. למרבה הצער, החברה ההיא ואל על טסות תחת קוד משותף, או איך שקוראים לזה, וכך קרה שהנ"ל מצאה את עצמה טסה בחברת התעופה המשפחתית של הבורוביצ'ים. כך או כך, בסיום ארוחת הצהרים הגישו לה קפה. "סליחה", שואלת הדודה של הילדים שלי, "אפשר חלב?"

"לא", עונה הדייל בנחרצות אדיבה ומשובבת, "זאת היתה ארוחה בשרית".

-"טוב", עונה ע', "יש לכם לפחות את האבקה הזאת?"

-"לא", עונה שוב הדייל, "האבקת-חלב זה לא כשר לפסח".

-"התשובה היחידה שיכולתי לענות לו", אמרה אחותי, "היתה "תראה, אבל אני מטיסה אחרת. לי בכלל הזמינו מקומות באיבריה".

הדייל חייך, ואחרי דקה או שתיים הביא לה אבקת חלב מאיפשהו, כנראה מהמעבר של התה והקפה, מתחת לניירות של הכשל"פ.

ציפוי-כיסוי לצלעיות חזיר, חזה או שוקיים של עוף

אפשר להשתמש בתערובת התיבול לצרכים שונים, כולל דיפים לירקות. ניתן לערבב אותה לתוך יוגורט, מיונז או גבינת שמנת.

1/3 כוס פטרוזיליה יבשה

1/3 כוס טימין יבש

2 כפות טרגון יבש

2 כפות בצל מיובש

3 כפיות אבקת שום

1/2 כפית פפריקה חריפה או מתוקה (לפי טעמכם)

1/2 כפית מלח

1/2 כפית פלפל שחור

שוקי עוף מצופים

המרכיבים:

1 כף גדושה של תערובת התבלינים

1/3 כוס פרמזן מגוררת

100 גרם חמאה (או מרגרינה, אם אתם רוצים טיפה יותר פריכות)

מעט שום טרי, כתוש

1 כוס פרורי לחם טובים – פנקו או "פרורית זהב"

6 – 8 יחידות שוקי עוף

1. מחממים תנור לחום של 180 מעלות. במיקרו, ממיסים את החמאה עם הפרמזן ותערובת התיבול. מוסיפים את השום ומערבבים.
2. חורצים את עור העוף וטובלים אותו בחמאה. מגלגלים בפרורי הלחם ומניחים בתבנית צליה.
3. מכניסים לתנור ואופים עד שהציפוי מזהיב, ומיצים בהירים ניגרים בדקירה.