אולי עדיף לזעוק נגד החומה
במקום לזעוק על חרם נגד האוניברסיטאות, כדאי שנבין איך רואה אותנו העולם
החלטות על חרם מעוררות אצלנו, באופן טבעי, גלים של עלבון וזעקה. למה אותנו, ולמה בדיוק עכשיו "כשיש סיכוי לחידוש המו"מ עם הפלסטינים"? אבל אולי כדאי שנחשוב גם על איך רואה אותנו העולם.
ביולי 2004 פסק בית-הדין הבינלאומי לצדק בהאג, שעל ישראל לפרק לאלתר את קטעי החומה שנבנו על אדמה פלסטינית. אבל אנחנו מתעלמים. אנחנו הופכים את הגדה לבית-סוהר לפלסטינים, כמו שעשינו כבר בעזה. וזאת בהמשך ל – 38 שנות כיבוש, שכל אחת מהן היא הפרה של החלטות האו"ם. מאז 1993 אנחנו במו"מ עם הפלסטינים, אך בינתיים אנו מרחיבים את ההתנחלויות. בפסק דינו המליץ בית הדין לאו"ם להטיל סנקציות על ישראל, אם לא תישמע לפסיקתו. התגובה הישראלית – אין מה לדאוג! כל עוד ארה"ב מאחורינו, האו"ם לא יעשה דבר.
בעיני העולם, השאלה היא מה ניתן לעשות כשהמוסדות הממונים על כך לא מצליחים לאכוף את החוק הבינלאומי. מודל החרם שאוב מהעבר – גם דרום אפריקה התעלמה מהחלטות האו"ם וגם אז הוא לא הזדרז להטיל סנקציות. החרם התחיל מלמטה, בפעולות של יחידים וארגונים. הוא נבנה לאט, אך בסוף היה חרם מוחלט על מוצרים, ספורט, תרבות, אקדמיה ותיירות. דרא"פ נאלצה לבטל את האפרטהייד.
את אותו מודל מתחילה הקהילה הבינלאומית להחיל על ישראל בכל התחומים, מקטרפילר לספורט ותרבות. בעיניה, השאלה הרלוונטית היא האם האקדמיה הישראלית זכאית, מתוקף מעשיה, לפטור מהחרם הכללי הזה. כיחידים, רבים באקדמיה מתנגדים לכיבוש. אך בפועל, אף סנאט של אף אוניברסיטה ישראלית לא קיבל אף פעם החלטה המגנה, למשל, סגירת אוניברסיטאות פלסטיניות. אפילו עכשיו, כשהחומה מנתקת סטודנטים ומרצים מהאוניברסיטאות שלהם, לא נשמעת מחאת האקדמיה.
החרם הבריטי הוא סלקטיבי – נבחרו שתי אוניברסיטאות כדי לסמן לאקדמיה הישראלית שהיא על הכוונת, אך יש לה עדיין אופציה להוציא את עצמה ממעגל התמיכה הפאסיבית בכיבוש.
נותרה עוד תהייה אחת – למה דווקא אנחנו? מה עם רוסיה בצ'צ'ניה, ומה עם ארה"ב? מה שארה"ב עשתה בפלוג'ה אף גנרל ישראלי לא העז עוד לנסות. זה נכון. אותו היגיון מצדיק חרם גם על מעצמות העל, וסביר שמתמקדים בישראל רק משום שיש יותר סיכוי כרגע לעצור מדינה קטנה. אבל מי שמחליט לנסות להציל עכשיו את הפלסטינים ולעצור לפחות את החומה, האם נוכל לקבוע שהחלטתו בלתי מוסרית? האם הוא מוסרי פחות ממי שמחליט לא להציל אף אחד עד שאפשר יהיה להציל את כולם?
אצלנו, כמקובל, מאמינים שאפשר לפתור את זה בכוח. כשקבוצת הכדורסל של ואלנסיה ניסתה להחרים את ישראל במרץ 2004 והודיעה שלא תבוא לליגת האלופות אם זו תתקיים בישראל, הופעל מכבש הלחץ עם אזכורי חוזים ואיומים, ופשוט הכריחו את ואלנסיה לשחק כאן. גם בענייני האקדמיה, הלובי הישראלי בעולם מצא אחד אחד את מי שהזדהה כתומך בחרם ומירר את חייו. הניסיון של אוניברסיטת חיפה לפטר את ד"ר פפה ב – 2002 לא היה בגלל מקרה תדי כץ, אלא בגלל שתמך בגלוי בחרם. יתכן שהבולדוזר, שהפך לסמלנו, יצליח לבטל את החלטת ארגוני המורים באנגליה. אבל האם זה ימנע חוקרים מלהחרים אותנו בשקט, בלי לשתף את התקשורת? אולי יותר כדאי לאקדמיה להפנות את הזעם כלפי הממשלה ולדרוש שתפסיק סוף סוף את החומה הזאת?
לפנייה לכתב/ת 
