שתף קטע נבחר

כך עיצבנתי שק איגרוף. חוויותיו של חנוּן בזירה

מלא הערצה ופחד נשלח כתבנו ללמוד את אחד מסוגי הספורט התובעניים בעולם - האגרוף. בהתחלה זה היה קשה, אחר כך כואב, אבל אחרי חודש של קיטורים התגלתה האמת: כל אחד יכול להפוך למוחמד עלי. אפילו הוא

לעצבן שק אגרוף מה שלא מספרים לך מיליון לירות, בייבי אגרוף אחרון ופרידה 
איפה לומדים מה מסוכן ומה לא 
התגובה הכי מעליבה שקיבלתי מאנשים שסיפרתי להם שאני הולך ללמוד אגרוף, הייתה מאבא שלי. "את זה", הוא אמר, "אני מוכרח לראות". ולא שזה היה הדבר הכי מעודן שאמרו לי. היו כאלה שנחרו: "אגרוף? זהו. הלך עליך", אחרים חיברו תילי-תילים של תיאוריות פסיכולוגיות-בגרוש שטענו שככה אני מבקש להוכיח אחת ולתמיד את הגבריות שלי, והיו גם מי שסתם גיחכו את אותו גיחוך שילדים משחררים כשהם שומעים את סמרטוט הכיתה מכריז שבכוונתו להתחיל להרים משקולות.

 

אבל אני החלטתי שאני הולך ללמוד אגרוף וזהו. למה אגרוף? טוב, אין דרך אחרת להגיד את זה: זה היה מהסיבה השטחית מכולם. לקחתי בדי.וי.די. את "עלי", אותו סרט בכיכובו של וויל סמית' שביקש לשטוח את הביוגרפיה של מוחמד עלי, והחלטתי שאני רוצה גם. הסרט, שיהיה ברור, איום ונורא. ארוך, כבד, משעמם. אבל כשזה מגיע לסצינות הקרב אין מלהיב ממנו.

 

מדובר בסרט שעוד לפני "מיליון דולר בייבי" של איסטווד, הזכיר את מה שרוב האנשים נוטים לשכוח: שלא מדובר בעוד ספורט שבו שני בנים הולכים מכות, אלא במקצוע אולימפי שדורש אינטליגנציה, חדות תגובה וביטחון עצמי. קשה לחשוב על ספורט שיכול לשמש כמטאפורה לחיים כמו אגרוף. אם לעשות פרפרזה על השיר ההוא שנכתב על ניו יורק - אם תצליח בו, תצליח בכל מקום. צריך סיבה טובה יותר מזאת כדי להיכנס לזירה?

 

לעצבן שק אגרוף

שבוע ראשון

 

הזירה שהלכתי אליה נמצאת במקום שהכי לא הייתם מצפים לפגוש זירת אגרוף: במרתף של איזה בית בטון אפרפר בשכונת אפקה בתל אביב. בקומות העליונות פועל אולם אירועים צוהל שממנו נשמעים דרך קבע להיטי זהב של מושיק עפיה. מתחת לפני האדמה - עולם אחר. כאן שוכן מכון כושר סודי שעל פי אגדה אורבנית משמש אבן שואבת לכל היאפים של גוש דן, המבקשים לפצות את עצמם על ימי התיכון הרכרוכיים.

 

"רוב המתאמנים שלנו מעדיפים ללכת על אגרוף תאילנדי וקיק בוקסינג", אומרת המזכירה בכניסה, ומיד מונה בין הידוענים שבאים בשערי המכון את יעל בר-זוהר וגילת אנקורי.

 

- ומה בנוגע לאגרוף אמיתי? כזה של זירה, של סרטים?

 

"פה יש לנו פחות מתאמנים".

 

- למה?

 

"תעשה אימון אחד, תבין בעצמך".

 

אם חייבים, אז חייבים. היא הובילה אותי לחדר אימונים גדול, מרופד במזרנים. לאורך הקירות נתלו מן התקרה שקי חבטות ומטרות מרופדות, מהסוג שמכוונים אליהם אגרופים במהלך האימונים. קיר אחד היה מצופה מראות, ובצד ניצבה לה, מלכותית ודוממת, זירת אגרוף אמיתית.

 

השלב הבא היה להכיר לי את סרגי - המאמן שלי לחודש הבא - שהתגלה לא סתם כמאמן אגרוף אלא כאלוף עולם לשעבר. לסרגי, נטול שם המשפחה (ניסיתי לשאול. אחרי שהוא התעלם בפעם השלישית, ויתרתי), היה גוף די רזה וקומה די ממוצעת, אבל משהו בעיניים שלו אמר שכדי להרוג אתכם הוא לא צריך שום כלי נשק, מספיק לו אגודל.


בשם הילד החנון שהייתי. גיורא יהלום (מימין) מכה          צילום: שי יחזקאל 

 

חייבים לציין שמבט אחד קצר לכיווני הספיק לו כדי להבין מה נפל עליו. "אתה מתאמן, אתה?", שאל במבטא רוסי כבד וחסר אמון.

 

"בטח מתאמן. רץ ארבע פעמים בשבוע".

 

הוא גיחך. "רץ זה בדיחה! בשביל אגרוף ריצה זה כלום-דבר! איתך נצטרך להתחיל מהתחלה, אחרת תמות פה".

 

עוד לפני שהספקתי לשאול למה לעזאזל הוא מתכוון בחלק האחרון של המשפט, קרא סרגי למתאמנים האחרים - שלושה גברים מפחידים למראה, מהסוג שפוגשים בכניסה למועדונים או בסמטאות חשוכות (או בכניסה למועדונים שנמצאים בסמטאות חשוכות), וציווה עלינו לחקות אותו בשורה של תרגילי חימום לא ברורים.

 

"עכשיו אנחנו להתחיל לרוץ אחד אחרי השני במעגל וכל פעם אתם עושים כמוני", פקד סרגי והחל לדלג בקלילות מעגלית ברחבי החדר. כשעניין הדילוג מוצה החלה שורה של קפיצות משונות, אחריהן באו השתופפויות מהירות, ריצה בצעדים תימניים, קיפוצים על רגל אחת, ועוד דברים שאני ושלושת הדובים פיללנו שאיש לא ייכנס ויראה אותנו עושים. "לא לצחוק!", נהם סרגי וזקר את אגודל המוות.

 

חשוב לעשות חימום לפני כל ספורט. בתחום האגרוף התברר כי אכן מדובר בעניין קריטי. מהרגע שהסתיים, התחיל סרגי לתזז אותנו ברמות של טירונות רובאי 05. "היום, לכבוד השיעור הראשון, אנחנו נלמד תנועת אגרוף קלאסית מה הולכת ככה", אמר, ומיד נעמד בפוזת המגננה המפורסמת המוכרת לכל ילד שמנסה לחקות את מייק טייסון.

 

"אפשר לחשוב...", נהם לידי אבא-דוב וכעונש הוצא מיד מהשורה. "אתה, בחור גדול, אתה בוא הנה", פקד סרגי. "קדימה, תעמוד כמוני ועכשיו תן אגרוף לשק-חבטות". הדוב ציית ונתן מכה חלושה. "זה מכה זה?! יותר חזק!", נבח סרגי. הדוב הכה חזק יותר. "יותר! יותר!! יותאאאאאאר!!!".

 

הדוב, נבוך בעליל מהמצב, היכה עוד ועוד, עד שהשק התחיל להגיב. בהתחלה בטלטולים כבדים, ואז, בתנועת מטוטלת נע ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, טס לכיוון המתאגרף המתחיל, שניסה להתחמק, מתנשף ומאדים, עד שבסופו של דבר חטף מכה בפרצוף ונפל על המזרן.

 

"אתה עצבנת מאוד את השק!" סיכם סרגי את השיעור הראשון. "שקים של אגרוף אסור לעצבן. הם כמו היריב שלך. אתה צריך לכבד אותם, אחרת הם ילכו איתך מכות!"

 

"זה לא מה שאמור לקרות פה?" המהם תלמיד אחר נוכח חוכמת הזן, אך הושתק מיד. "אתה! לא לדבר!" אמר סרגי, אגודלו שוב הזדקר באיום.

 

חזור למעלה
מה שלא מספרים לך

שבוע שני

 

"הבעיה שלך זה שאתה לא אוכל כמו שצריך. אתם בישראל רק ג'אנק וג'אנק וג'אנק. אוכלים ג'אנק כ-ל היום", אומר סרגי ונותן לי טפיחה אבהית על הבטן שמרגישה פתאום רכה מאוד. "אבל מה זה קשור?" אני שואל. "קשור! קשור!" הוא אומר והולך להציק למתאמן אחר.

 

בזמן שהוא בודק את היציבה שלו אני מבין סופית שאין עם מי לדבר. בסוף השבוע שחלף מאז האימון האחרון חוויתי תופעות גופניות שלא עברו עלי מאז הצבא: שרירים מכווצים בירכיים ובשכמות, שטפי דם באצבעות הידיים, והכי נורא - אקזמה. כן, תסלחו לי שאני מכניס אתכם לפרטים, פשוט נראה לי שאם תשקלו אי פעם ללמוד אגרוף, אתם צריכים לקחת את הספחת המתועבת הזאת בחשבון.

 

"שמעתי מה אמרת לו. גם לי נורא מגרד בכפות הרגליים", אמר בקול חרישי גיל שמתאמן לצדי. "שאלתי את אח שלי. הוא גם מתאגרף, והוא אמר לי שלכל המתאגרפים יש אקזמה. אנחנו כל הזמן מתאמנים יחפים או עם גרביים מזיעות. ברור שאחרי שעה נחטוף את הגרדת של החיים".

 

בכלל, עם תחילת שבוע האימונים השני התגלה האגרוף כספורט שהולך איתך הרבה אחרי שנגמר השיעור. גם אני, שנמצא בכושר אירובי טוב (האם כבר הזכרתי שאני רץ ארבע פעמים בשבוע?), מצאתי את עצמי מתמוטט מיד כשהוא הסתיים, וגרוע מזה - בבוקר שאחריו. למרות מה שאמר סרגי אני חושד שזה לא קרה בגלל שאני אוכל ג'אנק אלא פשוט מפני שמדובר בספורט סוחט לחלוטין.

 

קחו לדוגמה את התרגיל שאני וגיל מתאמנים עליו עכשיו זה מול זה. שנינו ניצבים בעמידת תקיפה - אגרוף אחד מגונן על לחי ימין, אגרוף שני מגונן על לחי שמאל, ושניהם נכונים לשלוח את עצמם בזריזות אל פני היריב. העמידה שלנו מתבססת על יציבות הירכיים, ושנינו מבצעים ניעות תקיפה מהירות: אגרוף-תקיפה, אגרוף-מגננה.

 

למי שעומד מהצד זה לא נראה מסובך במיוחד, אבל האמת היא שאחרי שלוש דקות בתנוחה הזאת הברכיים, הירכיים והשכמות מתחילות לזעוק מכאב. אמנם אחרי עשר דקות כבר לא מרגישים אותן בכלל, אבל בבוקר המחרת הן שוב איתך, מורגשות ועוד איך.

 

כן, זהו האגרוף. פה לא צריך לפחוד רק מזה שתחטוף פרקינסון כמו מוחמד עלי. כאן צריך גם להתמודד עם כפות רגליים שמגרדות בטירוף, עם שרירי ירכיים מכווצים תמידית, ומהשבוע השני גם עם שרירי תאומים שבאמצע הלילה מעירים אותך בעווית כאב ששום בן-גיי לא יכול לפתור.

 

מה שכן, בסוף השבוע הזה מצאתי שהשיעור עצמו נהיה מהנה, ושדווקא כאן נעלמים לשעה וחצי כל הכאבים. תנועות האגרוף - אף אחת מהן לא מסובכת במיוחד - כבר יושבות טוב על הגוף, הקואורדינציה מתפתחת, ובשבוע הבא, הבטיח סרגי, נעלה לזירה, להתאמן זה מול זה בקרב אמיתי, עם סיבובים ונוק-אאוט והכל.

 

חזור למעלה
מיליון לירות, בייבי

שבוע שלישי

 

המון דמיוני מקיף את הזירה שלנו, שואג ומיוזע. צלצול דמיוני מכריז על תחילת הסיבוב הראשון, ושופט דמיוני מפריד ביני ובין גיל. לא, סליחה, קבלו תיקון: בקרב הראשון שלי בזירה אין שופט. ישנו רק סרגי העומד בחוץ, מעבר לחבלים, וזורק הוראות שהיינו יכולים להסתדר גם בלעדיהן: "תתכופף", תתחמק" - ועוד עצות שאתה יודע שעליך לעשות ממילא ברגע שמישהו שולח לך אגרוף לפרצוף.

 

בהתחלה אנחנו שולחים סנוקרות זהירות וזעירות זה לזה - הצהרת כוונות, לא יותר. אנחנו שומרים על מרחק סביר, אבל סרגי מחמם מהצד: "קדימה! דם! תתקפו כבר!... פחחחח.... ישראלים..."

 

אז אנחנו תוקפים. מתקרבים זה לזה יותר ויותר. אגרוף מהיר ללחי הימנית של גיל, אגרוף זריז שלו ללחי השמאלית שלי. חם ומזיע בזירה, אבל הירכיים לא כואבות וכפות הרגליים לא מגרדות.

 

מפלים של טסטוסטרון ונהרות של אדרנלין שוטפים אותנו, ובפעם הראשונה בחיי אני מגלה את מה שכל ערס יודע מילדות - ללכת מכות זה כיף. וכשאתה מנצח במכות האלה, הכיף גדול עוד יותר.

 

כן, לא ייאמן. אני ניצב בזירה מול מישהו שבכל מצב אחר היה גומר עלי בשניות, ואני נותן לו סנוקרות לגמרי לא רעות לסנטר, לכתפיים, לבטן. הוא לא יודע מאיפה זה בא לו, ואני הולך עם זה, תוקף מהר יותר, חזק יותר - בשם הילד החנון שהייתי תמיד, בשם הקרבות האבודים שהפסדתי לשני האחים שלי (שניהם, כמה מביך, צעירים ממני), ובשם אבא שלי שכל כך חבל שלא זוכה לראות את מפגן האלימות המסוגנן שהבן שלו מחולל.

 

"הפסקה?...", ממלמל גיל בתחינה לעבר סרגי. "אפשר?..." סרגי מאשר. "טוב מאוד", הוא אומר. "אתה...", הוא מחפש אחר מילה שלא תצא מתלהבת מדי, "אתה זה הפתעה".

 

חזור למעלה
אגרוף אחרון ופרידה

שבוע אחרון

 

אז אני זה הפתעה. מדובר בעניין רשמי. אלוף העולם אמר. ובשבוע האחרון של האימונים מיותר לציין שאני הולך על ענן. אמנם הכאבים המטורפים גדלים מיום ליום, אבל כך גם האגו.

 

במהלך סוף השבוע אני מגיע למועדון וממש מוצא את עצמי מנסה להתחיל מכות עם ערסים. מזל שחבר שלי לוקח אותי הצדה. סכינים קפיציות, הוא מזכיר לי, לוקחות בהליכה גם את האגרוף הכי מכוון.

 

אז אני מתנחם בשיעורים, ביראה הניבטת מעיני חבריי לאימון, בעובדה שגם אני, כמו מוחמד עלי, מקפץ עכשיו בקלילות - מרחף כפרפר ועוקץ כדבורה (לא באמת חשבתם שלא נשתמש בזה, נכון?).

 

עכשיו אני יודע, לאגרוף יש שני יתרונות רציניים: האופי באמת מתחזק ומתקשח (במהלך השבוע החולף ממש שמעתי את עצמי נובח על מפיקת העיתון: "ג'אנק, ג'אנק! תפסיקי כבר לאכול ג'אנק!"), וכמובן, אין להכחיש - תחושת ההיי בסוף האימון גדולה יותר ממה שתספק לכם גם הריצה המטורפת ביותר על ההליכון במכון. כאן מדובר בספורט אקסטרים אמיתי, משהו קיצוני יותר מכל צניחה חופשית או טיפוס הרים. במשך שעה וחצי, פעמיים בשבוע, האנדורפינים זורמים כמים.

 

מה שכן, יש גם חסרונות שמהם אי אפשר להתעלם. קודם כל העובדה שלא מדובר בספורט מאוד מתוחכם. קיימות בערך שלוש תנועות מתקפה קלאסיות. אמנם הלוחם יכול לבצע וריאציה כזו או אחרת, אבל זה לא ממש משנה. בסופו של דבר או שאתה שולח אגרוף, או שאתה מתחמק, או שאתה בולם. זהו פחות או יותר. רוצים ספורט יצירתי? לכו ללמוד שחייה צורנית.

 

וישנו, כמובן, עניין הכאבים. אלה, כאמור, לא הולכים לשום מקום, והאמת שזה די מוזר. רוב סוגי הספורט מזמנים לעוסקים בהם כאבי הסתגלות אבל אחרי שנכנסים לכושר שדורש האימון, הם נעלמים מעצמם. לא באגרוף. כאן מדובר בספורט כה אינטנסיבי, שכדי שהגוף שלכם יעמוד בו באמת, אתם חייבים דיאטה מסודרת שמכריחה אתכם לבלוע עשר ביצים ביום ושלל אבקות חלבונים ודייסות מזעזעות. תפריט כזה מחזיק אתכם בחיים על הזירה. מחוץ לה - זה כבר עניין אחר.

 

"אין מה לעשות", מסכם סרגי במשהו שתאמינו או לא - נשמע כמו צער כן על לכתי. "בשביל אגרוף חייבים לעשות קורבנות. זה קשה. לא כולם יכולים, אבל מי שמקריב - הוא מגלה את הגן עדן של הספורט. אתה, יש לך כישרון, אבל בשביל להיות פה אתה צריך יותר. חבל. אתה דווקא זריז. היית יכול להיות טוב מאוד".

 

מה אני יכול להגיד על משפט כזה? לא יותר מ"תודה" רפה. "עכשיו קח את הדברים שלך ותלך", הוא אומר. "אני צריך להתאמן קצת על הזירה לבד עם עצמי". אני מציית והוא נכנס פנימה, משתחל מבעד לחבלים. כבר כמעט אחת עשרה בלילה כשהוא מתחיל לקפץ שם, נמרץ, נלחם ביריב דמיוני. בתוך דקה הוא כבר מרגיש בוודאי שהוא מצוי בלב זירה דמיונית, עם המון דמיוני וצלצול והכל. כמה רחוק הוא נמצא עכשיו מהמקלט האפור וממושיק עפיה שצורח מלמעלה.

 

חזור למעלה
איפה לומדים
אגרוף אפשר ללמוד בקבוצות שונות הפזורות בכל רחבי הארץ. התעריף לשיעורים שונה ממקום למקום. בחוגים רבים בצפון הארץ הלימודים מתקיימים ללא תשלום, וברוב המקומות האחרים המחיר: 100-50 שקל לחודש.

 

למתן פרטים נוספים והפניה למועדון הקרוב למקום מגוריכם אפשר ליצור קשר עם שחדה ויליאם, מנכ"ל איגוד האגרוף בישראל בטל': 04-9963598, 054-4380138. (סמדר כהן)

 

חזור למעלה
מה מסוכן ומה לא
"בעיקרון אין שום בעיה ללמוד אגרוף, וכל אדם בריא שיש לו קואורדינציה טובה בידיים יכול ללמוד את הספורט הזה", אומר יוסף שוקרון, מאמן אגרוף קלאסי ויו"ר ההתאחדות הישראלית לאגרוף תאילנדי. לדבריו, כל מה שצריך הוא כושר טוב ולא משנה אם אתם צעירים או מבוגרים, גברים או נשים.

 

- באמת? גם נשים יכולות להתאגרף?

 

"בוודאי. אגרוף מבוסס על מכות הגנה פשוטות, תוך התמקדות בזריזות התנועות, ולכן אין שום סיבה שנשים העוסקות באגרוף ייקלעו לקשיים מיוחדים. יתרה מזאת, הייתי ממליץ לכל אשה ללמוד אגרוף כדי לחזק את הביטחון העצמי ואת יכולת ההגנה שלה מפני תקיפה".

 

- באיזה סוג כושר אדם צריך להימצא לפני שהוא מתחיל ללמוד אגרוף?

 

"חשוב להתחיל בפעילות אירובית במשך שלוש פעמים בשבוע, שעה וחצי כל פעם, כדי לפתח סבולת לב-ריאה, החיונית למתאבקים. באגרוף הפעילות היא אירובית בעיקרה, סיבוב הקרב ארוך, ומהמתאמן נתבעים מאמצים קשים. חשוב גם לעבוד על קואורדינציה, מאחר שפעילות של אגרוף דורשת שילוב של מכות בידיים עם תנועת אגן. צריך לדעת לעמוד נכון ולשמור על שיווי משקל. לשיפור הקואורדינציה מומלץ לבצע קפיצה על חבל כל יום, רצוי כמה שאפשר. הקפיצה על החבל משלבת תנועת ידיים ורגליים ותורמת לפיתוח שיווי המשקל מצד לצד".

 

- ומה בנוגע לבדיקות מקדימות לפני שעולים לזירה?

 

לדברי ד"ר לובה גליצקה, סגנית מנהלת לרפואת ספורט במכון וינגייט, לא רק שהעניין מומלץ אלא שהוא אף בגדר חובה. "על פי החוק אדם המעוניין להתאמן בספורט, חייב להביא אישור רפואי המעיד על כך שהוא נמצא בקו הבריאות. ממתאגרפים מבקשים לרוב גם לעבור בדיקה של רופא עיניים. הספורט הזה שם דגש על קשר עין-יד, ורופא צריך לוודא שקרקעית העין של המתאמן תקינה. מומלץ גם לעבור בדיקה נוירולוגית כדי לוודא שאין בעיות מיוחדות".

 

- האם האגרוף יכול לגרום לנזקים נוירולוגיים?

 

ד"ר גליצקה: "זה תלוי כמובן איפה חוטפים את המכות. מכות קשות באזור הראש עלולות לגרום בין היתר לדימומים מקומיים ברקמת המוח, לפגיעה בכלי דם ולשברים. הפגיעות המצטברות עלולות לגרום צרות רבות בטווח הארוך כמו פרקינסון, שיתוק ואפילו מוות. הפגיעות האלה נגרמות בשל מכות בראש, שעלולות להיות חזקות כל כך, שגם מגיני הראש לא תמיד עוזרים. מכיוון שכך מומלץ, אם מדובר רק באימונים, להשתדל להימנע מפגיעות בראש ולהתרכז באגרופים באזור שמהצוואר עד לחגורה".

 

- יש עוד סכנות שצריך להביא בחשבון?

 

"אותן הסכנות קיימות בכל ענפי הספורט השונים: שברים וזעזועים, למשל. יש גם סכנות ספציפיות, בעיקר נזקים באזור הפנים: סדקים באזור הגבות, שברים באף, בלסת, שבירת שיניים. כדי להימנע מכל אלה חובה להשתמש במגן שיניים ובמגן ראש שאפשר למצוא ברוב החנויות למוצרי ספורט". (סמדר כהן)

 

חזור למעלה
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שי יחזקאל
אני זה הפתעה. גיורא יהלום (מימין) מפתיע
צילום: שי יחזקאל
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים