הכיכר אדומה. בינתיים

גם ישראלי עולה חדש, שחי את רוב חייו בבירת רוסיה, יתקשה להכיר את מוסקבה 2005. העיר השתנתה ללא הכר מאז קריסת האימפריה הקומוניסטית. רק לפני 20 שנה זאת היתה עיר קודרת, בירה אמיתית של מלכות רשע - חמורת סבר, נקייה ומתה לגמרי אחרי עשר בלילה. ועכשיו? כמעט עיר מערבית.

למה רק כמעט? קודם כל, תהליך המודרניזציה עדיין בעיצומו. כל שנה בונים

 בעיר 5 מיליון מטרים מרובעים ומשפצים עוד הרבה יותר. שנית, עיר ברוסיה לעולם לא תהיה כמו עיר במערב אירופה או בארצות הברית - עניין של מנטליות כנראה.

אלפי אוהדי מכבי תל-אביב שמקווים לצבוע את הכיכר האדומה בצהוב, אחרי זכייה נוספת בגביע היורוליג, והפעם על חשבון צסק"א המקומית, צריכים להתכונן מראש. ברוסיה ענף השירותים לתיירים לא מפותח כמו במקומות אחרים, למרות שכולם יודעים שזה מביא הרבה כסף. המוסקבאי הממוצע פשוט לא בנוי לתת שירות, שהרי במסורת העממית כאן זה תמיד נחשב לעיסוק נחות. אז מי שיחשוב שההתייחסות הקרירה נובעת מהצעיף הצהוב על צווארו - זאת לא הסיבה, פשוט כאלה אנחנו. מומלץ אפוא להתעלם מאיכות השירות וליהנות יותר ממה שיש למקום עצמו להציע. חוץ מהכדורסל כמובן, שלשמו יתכנסו כאן כל האלפים.

עניין נוסף שכדאי לדעת לפני שנוחתים ברוסיה הוא שב-9 במאי, למחרת גמר היורוליג, ייערך במוסקבה הטקס לציון נצחון בעלות הברית על גרמניה ו-60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה. בוש, בלייר ושיראק יתארחו אצל פוטין, ואין ספק שהעיר תלבש חג לכבוד המאורע הזה, לא פחות מאשר לרגל ועידת הפיסגה של הכדורסל האירופי.

בכלל, מוסקבה היא מרכז תרבות, הרבה יותר מאשר מרכז ספורט. גם בסוף שבוע אחד, כשהערב כבר תפוס מסיבות ספורטיביות, אפשר להספיק לראות כמה דברים נפלאים - ובראשם הקרמלין. ביקור מאורגן בקרמלין הוא חובה. האתר נבנה במאה ה-15 על-ידי האדריכל המפורסם מאיטליה אריסטו פיורבנטי ותלמידו פייטרו אנטוניו סולארי. זה היה משכן הקיסרים של רוסיה, משכן ראשי הכנסייה האורתודוקסית ובמאה ה- 20 משכן הקיסרים החדשים של האימפריה הקומוניסטית. בין הכנסיות של הקרמלין יש כאלה שנבנו עוד בתחילת המאה ה-14. עכשיו כל הכנסיות הן מוזיאונים לארכיאולוגיה ואמנות.

שני מוזיאונים שראויים לביקור בקרמלין הם "בית הנשק" ו"קרן היהלומים".

 במוזיאון בית הנשק שמורים אוצרות חצר המלוכה, רובם ככולם תכשיטים ואבזרי מלכות בני 350-200 שנה. קרן היהלומים מציגה אוסף נדיר של אבני חן ענקיות מסיביר ותכשיטים מבית המלוכה הרוסי.

אם נשאבתם לעולם המוזיאונים, אז בעיר פזורים עוד כ-500 כאלה, המומלצים שבהם במרחק הליכה מהקרמלין: גלריה טרטיאקוב היא המוזיאון הגדול ביותר בעולם לאמנות רוסית; מוזיאון פושקין מציג, בין השאר, את האוסף הגדול ביותר של תמונות מתקופת האימפרסיוניזם בצרפת; השלישי הוא מוזיאון ההיסב טוריה בכיכר האדומה.

בכל המוזיאונים הגדולים מסתובבים מדריכים דוברי אנגלית וצרפתית, ותמיד אפשר להצטרף לקבוצה.

מוקד משיכה נוסף לתיירים שוחרי תרבות רוסית, או לפחות חובבי פאר ועושר, הם המוזיאונים שהוקמו באחוזות העשירים מהתקופה שלפני הקומוניזם. המבנים היפים ביותר נפתחו לקהל, אז קחו לכם פסק זמן כדאי לבקר בהם. ארבעה מומלצים במיוחד (אם כי לא חייבים לעבור בכולם): "שרמטייבו" ו"קוסקובו" בתוך העיר, "ארחנגלסקויה" ו"אברמצבו" בפרברים.

מוזיאון שרמטייבו שוכן על יד אולפני הטלוויזיה בצפון העיר ותמצאו בו אוסף נדיר של תמונות מהמאה ה-18, רובן פרי יצירתם של ציירים שכירים. מסביב למוזיאון קוסקובו יש פארק ענקי בסגנון סוף המאה ה-18. מי שאוהב את ורסיי על יד פריז - יאהב גם את קוסקובו. 

מי שמחפש עיסוק לערבים הפנויים מכדורסל, ומעדיף לנקות את הראש מריבאונדים ואסיסטים, מוסקבה בהחלט מציעה מגוון אלטרנטיבות. נתחיל מהבטן. ברוסיה כמו בארץ - בבתי המלון כל המסעדות הן אותו דבר. אולי ברוסיה האוכל קצת יותר שמן, אבל הפרינציפ דומה. במרכז העיר יש מסעדות בכל פינה, חלקן מעולות ממש. למשל, מסעדה סקנדינבית מצוינת בכיכר פושקין ומסעדה בלגית נהדרת בסמטאות ארבאט.

אבל אולי עדיף להתחיל בהיכרות עם מטבח רוסי אמיתי, במסעדת "סלביאנסקי בזאר", על יד הכיכר האדומה, או ב"צנטרלנאיה" שברחוב

 טברסקאיה. בכלל, מוסקבה מציעה מסעדות שמוקדשות לכל אחד ממטבחי מדינות ברית-המועצות לשעבר, כמו המסעדה הגרוזינית הטובה בעיר "ארגבי", ברחוב טברסקאיה, או המסעדה האזרית "שש-בש" שליד משרד החוץ. המסעדה הבוכרית "חוג'ה נסר-א-דין" לא רחוקה מהמרכז הקהילתי היהודי.

אם אתם מחפשים אך ורק אוכל כשר ולא סחבתם ארגזי מזון מהארץ, המסעדה היחידה ששווה להזכיר שוכנת בקומת הקרקע של המרכז הקהילתי היהודי.

הערה חשובה: שימו לב למחירים לפני שאתם מתחילים לבלוע. מדיניות המחירים של מסעדנים במוסקבה ממש לא ברורה. יש מסעדות מעולות שאפשר לאכול בהן תמורת 50 דולר לאדם (ארוחה שלמה עם יין) ויש כאלו שהמחירים אצלן רק מתחילים מ-150 דולר.

צעד וחצי לקזינו

אפשרות בילוי אחרת שקורצת בוודאי לישראלים במוסקבה היא הישיבה ליד שולחנות ההימורים של בתי הקזינו, אפילו רק בשביל להתסכל. בבירה הרוסית יש לא פחות מ-63 בתי הימורים כאלה, רבים מהם בתוך מלונות. תשכחו לרגע מלאס-וגאס מאירת הפנים - לא מעטים רואים בבתי הקזינו המקומיים מוקדי פנאי מסוכנים. בעבר היו גם כמה ישראלים שלא יצאו בחיים מהרולטות והבלק-ג'ק.

תיאטרון? לא חסר, בלשון המעטה. במוסקבה יש כיום יותר מ-70 תיאטראות, בהם כתריסר טובים ממש, ברמה עולמית. הבעיה: מי שאינו דובר רוסית, יתקשה למצוא לעצמו הצגה מתאימה. מומלץ לפיכך לעבור לאופציות כמו אופרה, בלט וקרקס. 

בתיאטרון בולשוי המפורסם מוצגת ב-6 במאי, בו יחל ה"פיינל פור", האופרה "ייבגני אונייגין", וב-8 במאי יעלה מופע הבלט "ספרטק". זה לא בלט על קבוצת כדורגל, אלא על רומא הקדומה. מבקרי אמנות אומרים שזה הבלט הטוב ביותר שהוצג ברוסיה מזה 100 שנה ואחד הטובים בעולם.

עצם הביקור בבולשוי הוא חוויה מרתקת. למה? כשתיכנסו תבינו.

בהיכל הנוער מוצג כל יום המחזמר הידוע "חתולים" (ברוסית), ואילו המחזמר "יונונה ואבוס" (מוסיקת רוק רוסית של שנות ה-70, מאוד לא דומה לכל מה שהיה באותה עת בצד השני של מסך הברזל) עולה ב-7 במאי בתיאטרון לנקום. בנוסף, כל ערב במהלך מאי מתקיימת הצגה של "הקרקס הגדול", ואופציה ראויה אחרת היא תיאטרון הבובות אוברזצוב (אם רק תצליחו להשיג כרטיסים).

ואם נדמה למישהו שהשחקנים בצהוב זקוקים לעזרה משמיים בדרך לגביע הנכסף, יש במרכז העיר שלושה בתי כנסת ראויים לביקור, שמשרתים חלק מהאוכלוסיה היהודית שמונה היום כ-200 אלף איש: בית הכנסת הגדול ברחוב סטארו-גלינישצ'בסקי, רבע שעה הליכה ברגל מהקרמלין, הוא היחיד שנבנה עוד במאה ה-19; בית הכנסת החדש שבמרכז הקהילתי המפואר מארינה רושצ'ה; ובית הכנסת של חב"ד, על יד כיכר פושקין, שעובר שיפוצים והרחבות בימים אלה.