התנועה לעצירת בייניש

לפני תשע שנים, שבועות אחדים אחרי שבנימין נתניהו עלה לשלטון, הזמין אחד מנאמניו קבוצת פעילים לפגישת תדרוך בתל-אביב. הפגישה הייתה סגורה ודיסקרטית, אין בדל ראיה או טענה שנתניהו יזם אותה או אפילו ידע עליה, ובמהלכה הוצגו למוזמנים חלק מיעדי השלטון החדש. המסר שקיבלו הנוכחים היה ברור: צריך לרענן את שלטון החוק. צריך לקדם אנשים שלנו לתפקידי מפתח. אנחנו צריכים לשלוט.

החברים שמעו את המארח שלהם מדבר על אג'נדה חדשה ועל "עקרונות", וכמה מהם זוכרים אותו אפילו מסמן מטרות: אנחנו צריכים להחליף את היועץ המשפטי לממשלה, את פרקליטת המדינה, את ראש אגף החקירות במשטרה, את מפקד היחידה הארצית לחקירות הונאה ואת היועץ המשפטי במשרד ראש הממשלה. על מבקרת המדינה דילג המארח וגם על נשיא בית המשפט העליון. היעדים האלה לא נראו אז, כנראה, בהישג יד.

בסופו של יום סולק אז מתפקוד, מעכשיו לעכשיו, היועץ המשפטי במשרד ראש הממשלה עו"ד אחז בן-ארי, וכעבור שנה נבעט החוצה, כאילו ביוזמת עצמו, היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר. המהלך הכולל "לרענון שלטון החוק", נעצר בהמשך, אולי בעקבות חשיפת פרשת בראון, אבל רוחו המשיכה לנשב בכנסת ואף טיפסה בשנים האחרונות לגבהים חדשים. גם אנשים טובים ותמימים, שלא הבינו מה מסתתר מאחוריה, נתנו יד להרס הפרקליטות ולפגיעה האנושה באגף החקירות. הם נסחפו למחוזות לא להם.

עכשיו מבקשים כמה מהתמימים בכנסת, ביניהם אילן שלגי משינוי, להאריך את כהונת שופטי בית המשפט העליון בשנתיים. במקום בגיל 70, הם מציעים שהנשיא אהרון ברק ועמיתיו יפרשו בגיל 72. הם כבר עוסקים בגיבוש הצעת חוק, שמשמעותה דחיית מינוי השופטת דורית בייניש, כאילו לא היינו כבר בסרט מביש דומה בשנת 64'. באותה שנה רקחו חוגים מסוימים בכנסת תוכנית להארכת כהונת הנשיא דאז, יצחק אולשן, הציעו שהו יסיים את תפקידו בגיל 75, והיו קרובים לחסימת השופט שמעון אגרנט לנשיאות. אולשן נחשב בעיניהם נשיא נוח, והם מאוד אהבו אותו.

הראשון שרמז לאולשן על התוכנית היה ד"ר יוחנן בדר מחירות, ובפגישה אקראית אמר לו, לדבריו: "לא יתנו לך לפרוש". בספרו "דין ודברים" מספר אולשן, כי לא התייחס לאמירה הזאת ברצינות, אבל כעבור כמה חודשים בא אליו ח"כ יוסף קושניר ממפ"ם ודיבר איתו על כך ברצינות. הוא טען שיש אפליה בין אב בית הדין הרבני, הפורש בגיל 75, לבין נשיא בית המשפט העליון, ואמר שצריך לתקן אותה. "הוא סיפר לי שבחוגים בכנסת מדברים על כך, שאל מה תהיה עמדתי, והשבתי לו שזו אפליה לא מוצדקת, אבל איני מוכן לנקוט עמדה בשאלה הזאת".

על-פי עדות אולשן, הוא נדהם לקרוא באוקטובר 64' מאמר במעריב אשר דיכא אותו מאוד. במאמר נטען, לדבריו, שמפא"י מבקשת לדחות את גיל הפרישה שלו, מכינה מאחורי הקלעים תיקון בחוק, ובעוד השופטים מתנגדים לכך, הוא שותק. "זדונו של הכתב הגיע לידי כך שאת המלה שותק הוא נתן במרכאות", כתב. "הכוונה הייתה בולטת, לקשור את שתיקתי עם קנוניה מפלגתית, וזה כשלא היה שמץ של אמת".

הרעיון הנואל הזה, שהפך לפרשה ממש, הסתיים בשעתו בגניזת היוזמה הפוליטית מסיבה פשוטה: לא היתה עילה בתפקיד מורכב ומתיש כל-כך לדחיית גיל הפרישה. אין גם היום. למרות זאת מתעקש ח"כ אילן שלגי, מיוזמי החוק הזה, שהדבר מאוד חיוני. "אני רוצה לנצל את נסיונם הרב של השופטים המתבגרים", הסביר להארץ, "עבדתי כעו"ד וראיתי את החשיבות הרבה שיש לנסיונם של שופטים ותיקים. מדוע צריך שופט בגיל 70, הנמצא במלוא אונו, לפרוש לגמלאות?"

שאלה יפה. אבל אם הניסיון השיפוטי כל-כך חשוב, ולא חלילה הרצון לחסום את דורית בייניש, מדוע לא להאריך לברק את הכהונה עד ל-75? אולי עד 77? מדוע בעצם לא עד 80 או כל זמן שהוא צלול ומסוגל לעבוד בקצב של שמעון פרס? למה לוותר על הניסיון שלו ושל חבריו כל-כך מוקדם? מה, לשופטת בייניש אין זמן? היא לא תוכל למלא את התפקיד בגיל 80? היא לא תוכל למשוך עד גיל 85? הרי גם אז נוכל לומר שהניסיון חשוב ואסור לוותר עליו לטובת השופטים היותר צעירים.