הבית הזה, בשכונת ביצרון שבמזרח תל אביב, הוא תוצאה של דו-שיח בין שני מעצבים שהם גם בני זוג: דוד לבנטל הוא אדריכל, נורית קוניאק היא בעלת משרד לעיצוב גרפי ומיתוג, הוא עובד בתלת-ממד והיא בדו-ממד, ויש להם שני ילדים קטנים. בביתם הפרטי, המשפחתי, הם דנו יחד בכל פרט והגשימו את כל מה שהם אוהבים ומאמינים בו. "בתור אדריכל, קשה לתכנן בית לעצמך. זה אחד הבתים היותר פשוטים שיצא לי לתכנן", אומר לבנטל. "לא רציתי שהפרטים ירגישו מתאמצים. לכן בחרתי בחומרים פשוטים ומקומיים, תל אביביים קלאסיים, כמו טיח לבן, טראצו ובטון".
הם עברו לביצרון אחרי שנים של מגורים בלב העיר, כשהרגישו בשלים לניתוק מהאקשן. השכונה השקטה והירוקה, על בתיה הקטנים והקהילתיות שיש בה, שבתה את לבם. לבנטל וקוניאק מספרים על שכנים שמכירים אחד את השני, ילדים שיכולים לשחק בחופשיות בחוץ ולאכול ארוחת ערב בסמטה הפנימית, נטולת המכוניות, שמחברת בין שני רחובות. הם קנו בית קטן וישן על מגרש מלבני בן 216 מטרים רבועים, ובמקומו בנו וילה עירונית בת שלוש קומות – מרתף ושתי קומות מגורים – בשטח של כ- 230 מ"ר. יש לה קיר משותף עם הבית השכן, ונתוני המגרש הכתיבו מבנה צר וארוך, מוקף רצועה ירוקה משלושת צדדיו.
הפשטות ניכרת לראשונה במפגש בין הסמטה הקטנה למגרש הפרטי. חומה נמוכה מבטון חשוף, משולבת עם גדר מרשת ברזל שחורה, מפרידה מהבית השכן מבלי לחסום את המבט. כבר מבחוץ מבחינים במרחב הארוך, שמשתרע בין שני החלונות הגדולים שבחזית הקדמית והאחורית. מבפנים פוערים החלונות עיניים גדולות אל הגינות משני הצדדים, ויוצרים אשליה שהבית טובל בירק. דלת גדולה מאלומיניום שחור נפתחת אל מבואה שממנה נגלים גרם המדרגות המיוחד, הסלון והגינה האחורית, שנראית כתמונה ממוסגרת. רצפת טראצו אפורה-בהירה משתלבת היטב עם קיר הבטון החשוף, הגובל עם הבית השכן ומשמש רקע למדרגות.
משמאל לכניסה ארון שירות דו צדדי, שמפריד בין הכניסה למטבח. מימין, מול הירידה למרתף, שירותי האורחים. המטבח תוכנן בצורת ר', פונה אל פינת האוכל והסלון וממשיך את הקו החומרי הצנוע עם לוחות עץ ליבנה. דלפק רחב במיוחד משמש מצד אחד לעבודת הבישול ולאחסון, והצד השני, שפונה אל השולחן, מציג אוסף דקורטיבי על מדפים צרים.
שולחן העץ הארוך, של חברת העיצוב הדנית HAY, מפריד בין המטבח לסלון. גם לו יש רקע בצורת חלון גדול, שממסגר חומה נמוכה, בית שכן חד קומתי ישן וגדר חיה ירוקה – נוף שבעיני לבנטל משקף את מהות השכונה, על האותנטיות והחספוס שלה.
כל חלון בבית מגדיר אזור וממסגר מראה מסוימים. לכן נבחר לפרופילים אלומיניום שחור, שמזכיר כאמור מסגרת תמונה. החלון הקדמי מקשר את המטבח עם הרחוב, חלון פינת האוכל מגדיר את אזור ההתכנסות המשפחתית, וחלון הסלון משתרע על כל החזית הצפונית ונדמה כאילו הוא פונה לטבע פראי: הגינה האחורית אמנם קטנטנה, אך היא רוצפה בכוונה (ורק באופן חלקי) באבני בזלת והושארה טבעית ככל האפשר. עץ דקל ותיק וגדול, עצי פרי וגינת ירק קטנה הופכים אותה לפיסת טבע לא מאורגן.
הסלון משקף את הגישה של קוניאק ולבנטל לעיצוב הפנים. יש בו רהיטים מתקופות ובסגנונות שונים, שנאספו במשך שנים ולא נקנו במיוחד לרגל המעבר. "אחת הטעויות שעושים בבתים חדשים היא שמוחקים כל נוסטלגיה על ידי קניית ריהוט חדש", סבור לבנטל. "יש משהו יפה וחשוב בדברים שיש להם עבר, שהתיישנו. זה מוסיף גיוון ואופי אישי לבית".
כך יושבים יחד כיסא קש מקורי ושתי כורסאות וינטג', שהיו שייכים לסבתו של לבנטל, עם ספה חדשה של Ligne Rosset. לצדם שתי כורסאות ברזל של אימס, שולחן ושני כיסאות עץ לילדים שהיו שלו בילדותו. על הקיר תלוי שטיח של המעצבת הישראלית קטיה זורין ובפינה מנורה עומדת מאיקאה – שילוב של עבודת יד ומוצרים תעשייתיים, חדש וישן, מקומי ובינלאומי, ממותג ופשוט.
יש גם גופי תאורה מיוחדים. לצד מנורות "טכניות" שקועות ומתמזגות בתקרה, שבכוונה אינן מושכות תשומת לב, בולטים בצבעוניותם גוף התאורה הצהוב של "פנטון" במטבח, מנורה של Labor & wait מעל שולחן האוכל ומנורת נייר של סטודיו Snowpuppe ההולנדי בחדר הילדים.
גרם מדרגות מברזל שחור הוא האלמנט העיצובי המרכזי של הבית, הגורם שמחבר ומקשר חזותית ופיזית בין כל החללים. המדרגות הדקיקות עשויות ברזל מכופף, מעוגנות מצדן הפנימי לקיר הבטון החשוף ומצדן החיצוני נתמכות בקונסטרוקציה של מוטות פלדה אנכיים, שמתנשאים לכל הגובה ומשמשים גם כמעקה. למוטות רותכו מדפי פלדה דקים, שמייצבים את המערכת ושעליהם הונחו כמה פריטי נוי, ציורי ילדים ועציצים. התוספת הזו מפחיתה מרצינותן של המדרגות ונותנת להן הקשר ביתי.
חלון תקרה (סקיי-לייט) מעל גרם המדרגות מכניס אור טבעי במורד שתי הקומות, ובשעות מסוימות של היום האור מדגיש את הצללית העדינה של המדרגות על רקע קיר הבטון הגס.
מהמבואה יורדות המדרגות למרתף עם רצפת בטון מוחלק. בתכנון המקורי היה החלל הגדול אמור לשמש כסטודיו המשותף של בני הזוג, אך היקף העבודה גדל במהירות וגנז את התוכנית. כיום משמש החדר בעיקר למשחק, ובולט בו מזנון עץ גדול, עשוי עץ טיק בשילוב נחושת. זהו פריט מקורי משנות ה-60, שעיצב האדריכל טומי פישר לדירה שתיכנן בזמנו לסבתה של קוניאק. כשהדירה נמכרה שמרה קוניאק את הרהיט הנוסטלגי האהוב (את הדירה הטרפזית של סבתה, שגדלה בתהליך השיפוץ בשני חדרים – תוכלו לראות כאן). בחלקו האחורי של המרתף יש ממ"ד וחדר רחצה נוסף.
בקומה הראשונה מסתיימות מדרגות הברזל במעין גשר ארוך, שלאורכו ממוקמים חדרי השינה. הגשר תחום בסופו במעקה מרשת ברזל שחורה, ומשם אפשר להשקיף אל הסלון והגינה האחורית.
בתחילת המסדרון מוקם חדר הרחצה, לידו חדר הילדים, בהמשך נישה נסתרת המשמשת כארון כביסה ובסופו יחידת ההורים. קיר חלונות מרצפה עד תקרה מפריד בין חדר השינה לבין מרפסת צרה וארוכה עם גג פתוח, הפונה אל הגינה האחורית ואל נוף השכונה. גם כאן חוזר מעקה הרשת השחור.
חדר הילדים משותף לשניהם, אך תוכנן כך שבעתיד יהיה ניתן לחלקו לשניים. את רוב הרהיטים עיצב לבנטל מלוחות עץ ליבנה. את רצפת הטראצו האפורה-בהירה של קומת הקרקע מחליף כאן פרקט אלון של DINESEN הדנית, אך הטראצו חוזר בחדרי הרחצה, הפעם באריחים כחולים. בחדר הרחצה של הילדים הוא אף מטפס מהרצפה על דופן האמבט. שאר קירות חדרי הרחצה מחופים באריחים לבנים פשוטים, בגודל 10 על 10 ס"מ. ארון כיור צבוע לבן עם משטח קוריאן תואם, ומעליו ארון עליון עם מראה, ממשיכים את הקו הפשוט והנקי בשני חדרי הרחצה.
קומת הגג משקיפה על השכונה ועל המגדלים שמתרוממים מסביב לה. לבנטל וקוניאק מתכננים להפוך אותה לגינה ירוקה קטנה נוספת, שבה אפשר יהיה לשבת בשלווה, ולהביט מהשכונה הקטנה אל העיר הגדולה.
- חלונות אלומיניום: פרפקט
- מסגרות: מרטין ודן טלפלר
- נגרות: חוסני, גיא עופר
- כלים סניטריים: מודי
- ריצוף טראצו: מודי
- פרקט עץ: דינסן
- יציקת בטון: בטון פלוס
- קבלן: מחמוד נאסר (שלד), יאסר אלאמור (טיח ופנים)
- פיקוח: רון אטיה מהמשרד של נתי מרקוביץ
- תאורה טכנית: אקסקלוסיב
- ריהוט: שולחן של HAY, כסאות אימס מ-DSW, שולחן חוץ של Fermob, ספה של Ligne Rosset
