את "הקרן לידידות" הקים הרב יחיאל אקשטיין ב-1983, במטרה לקרב בין נוצרים אמריקאים לבין העם היהודי ומדינת ישראל. אחרי שלושה עשורים של פעילות, שבמהלכם היא תרמה סכומי כסף נכבדים למטרות שונות בישראל, בשנים האחרונות ספגה הקרן לא מעט ביקורת, שלוותה בביטולם של שיתופי פעולה רחבי היקף עם משרד החינוך ועם הסוכנות היהודית. אקשטיין דבק בכוונתו "לחזק את חוסנה החברתי של ישראל", ועכשיו הוא נועץ יתד חדשה באדמת ירושלים, כשני קילומטרים מדרום לעיר העתיקה. שם, כפי שערוץ האדריכלות של Xnet מפרסם כאן לראשונה, עומד לקום ביתה החדש של הקרן, שמחזורה השנתי (לפי נתוניה) עומד על 100 מיליון דולר.

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

בית הקרן לידידות אמור לקום במימונם של תורמים נוצרים, שהקציבו סכום כסף נדיב לפרויקט. ארבעה משרדי אדריכלות ישראליים ידועים הוזמנו להתמודד על תכנונו, בהשראת המושג "גשר", עקב רצונו של אקשטיין "לבנות גשרים בין העולמות" –בין היהדות לנצרות. בתום הליך בחירה התקבלה ההצעה של משרד פלסנר אדריכלים, שגבר על שלושת המתמודדים האחרים - משרד חיוטין אדריכלים, האדריכלית עדה כרמי-מלמד ומשרד קיסלוב-קיי. בתחילת הדרך נשקלה אפשרות לשתף בתחרות גם את האדריכל פרסטון סקוט-כהן, מתכנן האגף החדש של מוזיאן תל אביב, בשיתוף האדריכל עמית נמליך, אך השניים לא הגישו לבסוף הצעה.

הבניין עצום: 4,500 מטרים רבועים על מגרש של כ-3.3 דונם, ברחוב חנוך אלבק שבשכונת תלפיות. הוא יכיל מרכז מבקרים, משרדים, חדרי ישיבות, אודיטוריום, אמפיתיאטרון וחדר תפילה נטול אוריינטציה דתית, כך שנוצרים ויהודים יוכלו להתפלל בו. מי שישתמשו בבניין בפועל הם תורמי הקרן, עובדיה ומתנדביה. הוא יחליף את מבנה המשרדים הנוכחי, שגם הוא ממוקם בתלפיות.

>> לכתבות נוספות על תחרויות אדריכלים

הבחירה בתלפיות לא הייתה מובנת מאליה. לאקשטיין ולאנשיו הוצעה אופציה נוספת, סמוך לכיכר החתולות במרכז הבירה. שני האתרים צופים על העיר העתיקה ונמצאים במרחק דומה מחומותיה. ההחלטה על רחוב חנוך אלבק נפלה, ככל הנראה, בזכות המיקום המוצנע בלב שכונת מגורים, והבידוד היחסי שהיא מאפשרת. במאי 2014 זכתה הקרן במכרז של עיריית ירושלים וחכרה את הקרקע מרשות מקרקעי ישראל, תמורת 11.3 מיליון שקל (ועוד כ-5 מיליון שקל החזר על הוצאות הפיתוח). הבקשה להיתר בנייה כבר הוגשה, בהנהלת הקרן מעריכים שהיא תאושר בתוך כשנה, כך שהבניין ייחנך בעוד כשלוש שנים. זאת, בהנחה שלא יתעוררו סביבו התנגדויות או מאבקים ציבוריים, כפי שנרשמו בשעתו נגד האוניברסיטה המורמונית בהר הצופים.

ד"ר אמנון רמון, חוקר במכון ירושלים לחקר ישראל, שבין נושאי מחקריו פעילות הכנסיות הנוצריות והאגן ההיסטורי של ירושלים, לא צופה קשיים כאלה. זאת, על אף שהקשר של הפרויקט לעולם הנוצרי עשוי לעורר כעס בקרב האוכלוסייה החרדית בבירה. "לאור קשריו הטובים של הרב אקשטיין וחיבורו לממסד", אומר רמון, "אני מעריך שתהליך הקמתו של המבנה יתנהל תחת האישורים הנדרשים וללא התנגדות".

>> לכתבות נוספות על אדריכלות בירושלים

מחובר לממסד. הרב אקשטיין (במרכז) כשלימינו ראש הממשלה נתניהו ויו"ר הכנסת אדלשטיין, ולשמאלו פני בלומנסטין, נשיאת הג'וינט העולמי, ואלן גיל, המנכ"ל (צילום: ששון תירם)
מחובר לממסד. הרב אקשטיין (במרכז) כשלימינו ראש הממשלה נתניהו ויו"ר הכנסת אדלשטיין, ולשמאלו פני בלומנסטין, נשיאת הג'וינט העולמי, ואלן גיל, המנכ"ל (צילום: ששון תירם)

המגרש שעליו יוקם הבניין (מסומן במשולש ירוק) צופה לעיר העתיקה (תכנון: פלסנר אדריכלים)
המגרש שעליו יוקם הבניין (מסומן במשולש ירוק) צופה לעיר העתיקה (תכנון: פלסנר אדריכלים)

בין הזכוכית הקלה לאבן הכבדה

תהליך המיון האדריכלי, שהתנהל מתחת לרדאר התקשורתי, כלל שני שלבים. בשלב הראשון הוזמנו המתחרים לראיון ולפרזנטציה במעמד הרב אקשטיין וחברי צוות ההיגוי: בכירים בקרן (כגון סגן הנשיא, המנכ"ל והיועץ המשפטי), ארנון מנטבר שהיה מנכ"ל הג'וינט, והאדריכלית הירושלמית אלונה ליפשיץ. בשלב השני סיירו אנשי הקרן בבניינים שתכננו המשרדים המתמודדים: פלסנר הציגו את מועדון החתירה בתל אביב, חיוטין את מרכז ואן ליר בירושלים, פרסטון סקוט-כהן את האגף החדש של מוזיאון תל אביב, וקיסלוב-קיי את מרכז קלישר בתל אביב. ליפשיץ מסבירה, כי הקרן דרשה ניסיון עם פרויקטים בירושלים ועם בנייה באבן, ולדבריה צוות ההיגוי שאף לקבל מבנה בעל שפה עיצובית ייחודית, שיקבל נוכחות בולטת בשכונה.

ואולם, לאדריכלים הוקצבה מסגרת זמן דחוקה עד בלתי אפשרית – שבועיים בלבד - מה שמנע מהם לשלב בתכנון אדריכלי נוף ויועצים חיצוניים אחרים.

"אנחנו מאמינים שפיתוח הנוף הוא חלק אינטגרלי מהתכנון", אומרת ליפשיץ. "רצינו שהתוכנית תתייחס גם לנושא הזה, במיוחד משום שהרב אקשטיין ואנשיו הדגישו שהתכנון צריך להתייחס לאתר, לסביבה ולעיר". ההצעה שנבחרה אמנם מתייחסת לכל אלה: האדריכלית דניאלה פלסנר, שותפה במשרד הזוכה, מספרת שהרעיון העיצובי מאחורי ההצעה מתבסס על ציר המוביל מהמגרש לעיר העתיקה. הציר חותך לאורכו את המגרש מצפון לדרום, וחוצה את המבנה לשני אגפים. בין האגפים, בהמשך הציר, נמצא שביל הכניסה שעיצובו מתייחס ל"גשר" שעליו דיבר אקשטיין. השביל חוצה צמחייה תנ"כית של עצי זית ורוזמרין, הופך לגשר המרחף מעל קפל קרקע ומוביל למבואה דרך חצר פנימית שקועה. בסוף הציר, במבואה שמגשרת בין שני האגפים, מצוי קיר אבן דרומי שסביבו יותקנו מדרגות ומעליות. הקיר יחורר בפסוקים מכתבי הקודש ויואר באופן טבעי מדרום ומלמעלה (באמצעות סקיילייט - חלון תקר). המטרה, לפי פלסנר, היא להעניק לבניין משמעות רוחנית וזיקה לירושלים.

העיצוב נאמן לחוק הירושלמי המורה על בנייה בחיפוי אבן, והחזיתות מעוצבות כגושי אבן ענקיים המרחפים מעל קומת קרקע שקופה. הגושים מופרדים בחרכי זכוכית שעטופים במשרביה מוזהבת, ונוצר משחק בין הזכוכית הקלה לאבן הכבדה. החזית הדרומית הפונה לשכונת המגורים נאטמה כמעט כליל כדי לייצר הצללות. בחזית הצפונית יהיה קיר מסך שקוף.

קומת הקרקע השקופה תכיל מרכז מבקרים, ספרייה, חנות ספרים, חדר תפילה וקפטריה. הקומה הראשונה והשנייה ישמשו את עובדי הקרן ויכללו משרדים וחדרי ישיבות. בקומה השלישית יוקם אודיטוריום שיצפה לעיר העתיקה, ובקומת הגג מתוכננים אמפיתיאטרון תחת כיפת השמיים וחלל לטקסים רוחניים ודתיים. במפלס המרתף הראשון מתוכנן מקלט לשעת חירום בשטח של כ-560 מטרים רבועים. לכל אחד משני האגפים תהיה גישה עצמאית מהמבואה, מה שיאפשר גמישות בהפעלתם: אם יתקיים אירוע רק באגף המערבי, למשל, אפשר יהיה לסגור את האגף המזרחי ולחסוך בהוצאות.

ההצעה הזוכה: שביל הכניסה חוצה צמחייה תנ"כית של עצי זית ורוזמרין (תכנון: פלסנר אדריכלים)
ההצעה הזוכה: שביל הכניסה חוצה צמחייה תנ"כית של עצי זית ורוזמרין (תכנון: פלסנר אדריכלים)

ומה מקבל הציבור מכל הפרויקט?

הפרויקט מיועד לשימושיה של הקרן. המקום היחיד שהוגדר כחופשי לציבור, ללא גדר, הוא "זיקת הנאה" שהיא מעבר פתוח. המעבר ממשיך את סמטת הולכי הרגל המובילה מדרך חברון אל רחוב אלבק, דרך הגן החדש. האדריכלים מבטיחים כי המעבר יישאר פתוח לכולם.

המעבר הפתוח לציבור מסומן בירוק. יאפשר הליכה מדרך חברון לרחוב אלבק. שאר הבניין מגודר לקרן בלבד (תכנון: פלסנר אדריכלים)
המעבר הפתוח לציבור מסומן בירוק. יאפשר הליכה מדרך חברון לרחוב אלבק. שאר הבניין מגודר לקרן בלבד (תכנון: פלסנר אדריכלים)

חיוטין ולרמן: מבנה שקוף מול חומה אטומה

האדריכלית ברכה חיוטין, שמשרדה ניגש לתחרות יחד עם משרדו של האדריכל אסף לרמן, אומרת שלא היתה כוונה מצדם להקים מבנה דתי. "חשבנו על מבנה שפונה לציבור כולו", היא מדגישה. בהתאם לכך, הצעתם לא כללה פסוקים מהתנ"ך או התייחסות אחרת לדת. "כל מה שרצינו היה ליצור בניין שיציע ציפה ורכות בתוך המרחב הירושלמי הכבד", אומרת האדריכלית.

חיוטין ולרמן בחרו לחלק את המבנה לשניים: אגף מינהלתי שצומח מקומת הקרקע, ואגף טקסי שמרחף מעליה. שני האגפים תוכננו סביב פטיו כדי ליצור לבניין נוף פנימי, כמו בחצרות הירושלמיות העתיקות. לדברי חיוטין, התכנון ביקש להתחשב בנוף הקרוב והרחוק גם יחד. הנוף הקרוב כולל שדה חיטה טבעי, הצומח כיום פרא במגרש, ואת החומה של מנזר סיינט קלייר הסמוך. כדי להשתלב בנוף הטבעי, הוחלט שהאגף הטקסי ירחף מעליו ויצמצם את דריסת הרגל של המבנה בקרקע. כתוצאה מהריחוף אמור היה להיווצר דיאלוג מעניין בין הבניין החדש והשקוף לבין החומה העתיקה והאטומה.

הנוף הרחוק כולל את העיר העתיקה, ומלבד החזית הדרומית, הפונה למנזר, שלוש החזיתות האחרות אמורות היו לפנות אליה. הן תוכננו להיעטף במסגרות אבן שנועדו ליצור מעין רשת לבנה על הזכוכית וגם להעניק צל. על הגג תוכננה טראסה לטקסים דתיים ורוחניים ש"צפה מעל הנוף", כדי לשמר בכך את תחושת הריחוף.

ההצעה של חיוטין ולרמן, מבואת הכניסה: לא תמצאו כאן פסוקים מהתנ"ך (תכנון: חיוטין אדריכלים)
ההצעה של חיוטין ולרמן, מבואת הכניסה: לא תמצאו כאן פסוקים מהתנ"ך (תכנון: חיוטין אדריכלים)

קיסלוב-קיי: חומר ואור בכמות שווה

בועז קיי ממשרד קיסלוב-קיי מסביר, כי ההצעה שהגיש משרדו ביטאה רצון לתרגם את הרוח של "הקרן לידידות" ואת הערכים שהיא מבטאת, לחומר ולאור בכמות שווה. לדבריו, המשרד ביסס את הרעיונות על ארבעה מושגים שעלו בשיחות עם אקשטיין - בית, שכבתיות, גשר והקשר סביבתי.

במרכז ההצעה עמד מבנה שביקש להקנות לקרן שפה ייחודית שתשמש אותה במבנים עתידיים. המוטיב הבולט הוא "גשר הפסוקים" המוזהב - קופסת אור שצפה מעל קומת עמודים, וכמו הקיר במבואה בהצעה הזוכה, מחוררת בפסוקים (במקרה הזה, גם באנגלית) היוצרים משטח קישוטי. בשעות היום אמור היה להיכנס לגשר אור טבעי ו"לצייר" על רצפתו את הפסוקים, ובלילה תוכנן שהפסוקים יוקרנו מתוכו כלפי המרחב הציבורי, כאפקט העששית. "גשר הפסוקים" תוכנן כאגף הנמוך בבניין מבין סדרת אגפים העוטפים מבואה. זו תוכננה להימשך מקומת הקרקע ועד הגג ולסמן את לב ה"בית".

המעטפת החיצונית תוכננה כסדרה של עמודים מאבן מחוררת המקיפים את האתר; המעטפת השנייה, המקבילה לה, תוכננה מצמחים מטפסים. בתווך תוכנן שביל מסוכך-ירק, המאפשר טיול סביב בוסתן פנימי. תנועת המדרגות והמעליות במבנה אמורה היתה לקשר באופן רציף בין האדמה, שיוצגה על ידי הבוסתן, לבין השמיים - גג המבנה - ובו חדר תפילה ורחבות טקסים שאמורים היו לצוף על משטחים הצופים לעיר העתיקה. למעשה, כל חלקי הבניין תוכננו כגושי אבן צפים, מה שאמור היה להעניק למבנה מראה עדין וקל יחסית.

"לא רצינו שהבניין ישתלב בסביבה באופן ישיר, משום שאנחנו חושבים שמבנה ציבור צריך להתבלט", אומר קיי. "במפלס הרחוב הבניין אמור היה להשתלב בנוף הירושלמי, אבל ככל שהוא עלה בגובה, הוא היה מקבל אופי ייחודי משל עצמו".

המתמודדת הרביעית בתחרות, עדה כרמי-מלמד, סירבה להתראיין לכתבה ולהציג את ההצעה שהגישה.

ההצעה של קיסלוב-קיי: "גשר הפסוקים" המוזהב הוא המוטיב הבולט (תכנון: קיסלוב-קיי אדריכלים)
ההצעה של קיסלוב-קיי: "גשר הפסוקים" המוזהב הוא המוטיב הבולט (תכנון: קיסלוב-קיי אדריכלים)