בסיס חדש ל"בסיס": בית הספר הוותיק לאמנויות עובר לבניין מרווח בהרצליה

בעוד שבתי ספר מסוימים לאמנות ולעיצוב ממוקמים בבניינים ישנים ומוזנחים, בית הספר לאמנותבסיסמציע עכשיו סביבת לימודים שונה בתכלית בבניין חדש בן שבע קומות מרווחות בהרצליה פיתוח. תקציב הבנייה שלו חסוי, אבל למראה רמת הפרטים והגימור, שלא היתה מביישת את הווילות הסמוכות, אפשר להעריך שמדובר בעשרות מיליוני שקלים.

את בית הספר "בסיס" הקים ב-1993 האמן דוד זונדלוביץ', ומאוחר יותר עבר המוסד לניהולו של האמן יעקב דורצ'ין. ב-2000 הוא הפך לעמותה, שבראשה עומדת הפסלת דוריס ארקין, רעייתו של איש העסקים מורי ארקין. המשכן הקודם היה ב"הדסה נעורים", סמוך לבית ינאי, ולפני שש שנים החלה הקמת הבניין החדש, שאותו תכננה האדריכלית ורדינה רודי יחד עם האדריכלים ארנון ניר וישי ברסלואר ובשיתוף המעצבת הגרפית ענת סאקס.

למחזור הנרשמים הראשון מובטחת הנחה של 50 אחוז בשכר הלימוד למשך ארבע שנים: במקום 22 אלף שקל, משלמים 11 אלף שקל. האם תצליח ההנהלה לשכנע סטודנטים לוותר על לימודים במוסדות כמו מנשר ומכון אבני שממוקמים בתוך תל אביב, או במוסדות יוקרתיים אחרים כמו המדרשה, בצלאל ושנקר, ולכתת רגליהם לאזור תעשייה ומסחר מאחורי כביש החוף? התשובה לשאלה תתקבל בתחילת שנת הלימודים, בספטמבר הקרוב.

היכרות עם "בסיס"

הפתעה: חדר מדרגות

בית הספר התמקם בבניין שהיה מבנה משרדים, על מגרש ששטחו קצת יותר מדונם. לפי חוקי תמ"א 38, ניתן להגדיל את אחוזי הבנייה ולהוסיף שתי קומות לכדי 2,840 מטרים רבועים בנויים. למרות העובדה שזהו אזור תעשייה ומסחר, חוקי התכנון והבנייה מתירים להקים בו מוסד חינוכי שיכשיר תלמידים לתחומי מלאכה ואמנות. עבודות הפיתוח סביב קומת הכניסה טרם הושלמו, אבל הגגון האדום, גרם המדרגות, השטח ההיקפי ועבודות האמנות שנראות למרחוק – כל אלה מבשרים שהמוסד החדש עשוי להזריק מרץ למתחם, שמאכלס בעיקר עובדי היי-טק.

בית הספר נראה גם במבט מכביש החוף, אך ייחודו נחשף כשנכנסים אליו. ההפתעה הראשונה היא חדר המדרגות, אותו חלל שהולך ונעלם במבני ציבור רבים – בדרך כלל הוא מצטמצם למדרגות חירום ולמעליות – ואילו כאן הוא דומיננטי במיוחד.

הקירות שמקיפים את המדרגות תוכננו בקפידה והם תומכים למעשה במבנה כולו, שבחלליו אין עמודים. "זה חתיכת פסל, הבניין הזה", אומרת האדריכלית רודי, שעוסקת גם בפיסול. לדבריה, עבודת היציקה של הקירות היתה איטית במיוחד, משום שהיה צריך לצקת כל חלק בנפרד כדי ליצור את מניפת הגוונים של הבטון האפור. את המדרגות מעטרים מאחזי יד ומעקות מחלידים, שדומים בצורתם ליציקות הבטון ומשלימים את הצבעוניות התעשייתית. אור טבעי חודר דרך חלון תקרה (סקיי-לייט).

לפי האדריכלית, היה צריך לצקת כל חלק בנפרד כדי ליצור את מניפת הגוונים השונים של הבטון (צילום: טל ניסים)

על הקירות הלבנים מסביב נתלו יצירות אמנות, בהן "עקורים" של הצלם מיקי קרצמן, אחד המורים במוסד:

על הקיר משמאל: "עקורים" של מיקי קרצמן (צילום: טל ניסים)

הבטון הגלוי מקבל ביטוי גם בחזיתות הבניין, והחלונות מקורים ברפפות אלומיניום שהרוחב שלהן דומה לזה של פסי הבטון. באחת מפינות הגג יש אבנים שמסודרות באקראי, ושניתן לראות אותן מהכביש. האבנים אמורות היו ליצור את שם בית הספר, בסיס, אבל הרעיון נפל והשם עוצב בצורה אחרת (ראו תצלום בראש הכתבה).

לא הכל אפור

את החללים הפנימיים תכננו ניר וברסלואר (Arstudio) והמעצבת הגרפית סאקס. לצד הצבע האפור הדומיננטי בולט הצבע האדום: השלטים אדומים וכך גם העמודים, הדלתות, מדפי הספרייה, מספרי הקומות, צינורות כיבוי האש, אחד מגרמי המדרגות ועוד. "האלמנטים האלה שוברים את המונוכרומטיות של הבניין", מסבירים האדריכלים.

אחד מגרמי המדרגות הצדדיים הוא אדום. "שובר את המונוכרומטיות" (צילום: טל ניסים)

כל קומה נראית אחרת: בקומת המרתף יש מעבדת צילום; בקומת הכניסה פועלות סדנאות עבודה בברזל, בעץ, בשעווה ובקלקר; בקומה הראשונה נמצאים משרדי ההנהלה וסדנאות קרמיקה וצילום; בקומה השנייה יש סדנאות ציור, פיסול וצילום; בקומה השלישית פועל סטודיו של המורים; בקומה הרביעית יש אולם ל-125 איש וגלריה לאמנות; ובקומה החמישית קפטריה וספרייה. התערוכה שמפוזרת כעת ברחבי הבניין מדגישה שבית הספר הוא גם חלל תצוגה. במרתף מוצגת העבודה "שכבות זיכרון" של דורון בר-אדון בשיתוף עם שחר בר-אדון - מחווה לפרק "אינפרנו" (הגיהנום) מתוך הפואמה "הקומדיה האלוהית" של דנטה - העשויה עץ, פרספקס, צינור גומי, צמח, צבעי שמן, פחם וגרפיט (ראו למעלה). בחלל אחר מוצגת היצירה "אנמנזה" של דוריס ארקין, ראש העמותה, ומדובר בכדור ענק (קוטרו 220 ס"מ) שעשוי ברזל, חוטי ברזל, בטון וגבס:

"אנמנזה" של דוריס ארקין. על הקיר: "המפה" של בותינה אבו-מלחם (צילום: טל ניסים)

הביטוי לחיבור בין עבודה לתצוגה בולט בקומה השנייה והשלישית: הגובה שלהן הוא 4.80 מטר, מה שמאפשר להציג בהן פריטים רבים ומגוונים. לצד החללים הגדולים יש פינות עבודה קטנות, שכל סטודנט שאי-פעם חתך קרטון דקות אחדות לפני הגשת פרויקט, או שירבט עוד קו על בריסטול רגע לפני ביקורת עבודות, יודע עד כמה הן נחוצות. העובדה שיש למורים סטודיו בבניין תאפשר להם ליצור בו, והתלמידים יוכלו להציץ בעבודתם וללמוד ממנה. באחד מחלקי הסטודיו יש מרפסת צרה עם משקוף אדום שאותה ניתן לראות מהחזית. ביום שבו ביקרנו בבית הספר הוצגה שם עבודת הקרטון של אליאן לולה קצ'קה "תכשיטים אדריכליים" (ראו למעלה). בגלריה לאמנות הוצגה העבודה "להחזיק חזק" של אפרת קליפשטיין, שניתן להשקיף עליה מהקומה מעל:

"להחזיק חזק" של אפרת קליפשטיין. על הקיר: שמן על בד של משה קופפרמן (צילום: טל ניסים)

מסע יחסי הציבור לקראת המעבר לבניין החדש התחיל ברגל שמאל. על חלק מהכרזות בשילוט החוצות הופיעה תמונתו של יאיר גרבוז, שנמנה עם צוות המורים, וכיוון שהכרזה פורסמה זמן קצר אחרי נאום "מנשקי הקמעות" מעורר המחלוקת, ספק אם עשתה שירות טוב במיוחד. המוסד גם ספג ביקורת על שבצוות ההוראה יש רוב גברי מובהק. הבניין עצמו, כך מתברר, מתקן בהחלט את הרושם.