במקור הוזמנו האדריכלים איתי ליננברג ורון רוזן לתכנן בנס ציונה מבנה שנועד לשרת את בני הגיל השלישי, אלא שבשלב מאוחר יחסית, כשכבר הושלמה בנייתו של שלד הבניין, החליטה העירייה שהמבנה ישרת תושבים מכל הגילים, במטרה למשוך אוכלוסייה צעירה וחזקה. כך נפתח לאחרונה "בית הפנאי" ברחוב משה לוי 6 בעיר. "בניין טוב הוא טוב להכל ודורש רק התאמות קטנות", טוען ליננברג. "הקודים הבסיסיים של האדם דומים, ולכן מה שתוכנן להיות מרכז לקשישים יכול להיות גם גן ילדים או מרכז תרבות ופנאי".
המבנה, שבו הושקעו לא פחות מ-12 מיליון שקל, אינו ממקום במרכז העיר אלא דווקא בשכונת מגורים שקטה בצפונה, והוא רחב ידיים, חד קומתי וצנוע בחזותו ובעיצובו. הוא פתוח מ-7:30 בבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. יש בו ספרייה, בית קפה, חוגים שונים (מ-TRX ועד בישול), קונדיטוריה ואולם הרצאות ומופעים שמשמש מכללה ופורומים של קבוצות תושבים, כמו פורום נשות עסקים מקומיות, הפעיל כאן במיוחד. בחודשיים מאז נפתח הפך לחלק משגרת חייהם של אלפים מתושבי האזור – לא רק מנס ציונה, מספרת המנהלת ספיר קמחי, אלא גם מגן רווה, יבנה, באר יעקב וראשון לציון.
הלוגו מזכיר את סכמת המבנה (צילום: עמית גרון)
הפרויקט משתרע על פני 1,300 מ"ר, על מגרש של חמישה דונמים. הוא מורכב משלושה בניינים מרובעים שמקיפים כצורת האות ח' רחבה הפתוחה לרחוב, ועל חזיתו לוגו גדול שעיצבו האדריכלים כמעין סכמה של המבנה. אולם ההרצאות מיועד לקהל בן 250 אנשים, והוא הקובייה הגדולה מבין השלוש. אולמות כאלה הם לרוב אטומים כלפי החוץ, וזאת במטרה לשמור על שקט ולשלוט בתאורה. אך כאן, בהתאם לאופי הבניין, ביקשו האדריכלים דווקא לפתוח אותו החוצה, ועשו זאת באמצעות חזית כפולה: בין קיר האולם, שטויח בטיח אפרפר, ובין קיר נוסף, שחופה בלוחות עץ, חוצצת גינה צרה. נשתלה בה שורה של עצי אשכולית – שמחברים את הבניין להיסטוריה החקלאית של נס ציונה – בשילוב צמחייה מקומית מהסוג שעדיין עוטף את גבעות הכורכר שמקיפות את העיר הקטנה. בנוסף פתחו האדריכלים חלון רחב במיוחד, הנמתח לרוחב כל החזית ופונה מהאולם אל הרחבה והרחוב. "רצינו בניין מזמין", מסביר ליננברג במהלך סיור בבניין, "אנשים ילכו ברחוב ואנשים ישבו באולם ועדיין יהיה סוג של פתיחות ושקיפות".
מסגרת עץ שמכינה לאפשרות של קומה שנייה (צילום: עמית גרון)
מול האולם, מעבר לרחבה, נמצא האגף החוגים, שטויח בלבן. גם פה בולטת מקו החזית מעין מסגרת מחופה בעץ, אלא שכאן היא מתנשאת לגובה שתי קומות. היא לא רק מגוונת את מערך היחסים בין אגפי הבניין השונים אלא משמשת גם כהכנה לקומה שנייה שתיבנה אולי בעתיד – דרישה מיוחדת של העירייה. בניגוד למבני ציבור שמתוכננים כדי להתבלט בסביבה, כאן התעקשו האדריכלים להשיג איכויות שלא באמצעות מאמצים חזותיים. "התפיסה שלי היא שבניין צריך להיות פרקטי ולעשות לך טוב", אומר ליננברג.
''בניין צריך להיות פרקטי ולעשות לך טוב'', אומר האדריכל (צילום: קובי בכר)
בקצה הרחבה ניצב אחד מעצי האקליפטוס שניטעו בראשית ימיה של נס ציונה, ועליו הקפידו האדריכלים לשמור. האגף השלישי, הפנימי יותר, הוא ליבת הבניין ובו מתקיימת מירב ההתרחשות במשך היום. האגף מתפקד כספרייה פתוחה (ניתן להשאיל כאן ללא רישום או מעקב) וגם כבית קפה. הוא ממוקם בין שני קירות זכוכית, ואפשר להשקיף ממנו אל החצר הקדמית והאחורית. תקרת העץ וגופי התאורה מדגישים את עומקו ויוצרים סדר במרחב השקוף והפתוח. את רוב הרהיטים, כמו את השילוט וכל פרט אחר בבניין, עיצבו האדריכלים. הריהוט נשען על גלגלים, כך שניתן לפנות אותו בקלות ולעצב את האולם לפי הצורך.
המחירים בבית הקפה תחת פיקוח של ההנהלה (צילום: עמית גרון)
כשביקרנו במקום מצאנו בבית הקפה קהל מגוון: אור ואלי, זוג באמצע שנות העשרים, אוכלים ארוחת בוקר. היא גרה במרחק הליכה, הוא הגיע מבת ים. "יש פה משהו מהאווירה של קיבוץ, אני אוהבת את השקט של המקום", מסבירה אור למה סחבה את החבר שלה דווקא לכאן. בשולחן הסמוך יושב בחור מרותק למסך המחשב ומנהל מהשולחן הקטן את משרדו. סביב שולחן אחר יושבות אורה, תחיה, תמר וטובה, ארבע נשים בעשור השמיני לחייהן, שהתקבצו לכאן מנס ציונה ומיישובים סמוכים. הן הקדימו לקפה ומאפה, לפני שייכנסו להרצאה באולם הסמוך. "המקום מרחיב דעתו של אדם", אומרת טובה ומוסיפה: "הכל רחב ופתוח, וזה נותן תחושה טובה ונעימה. גם הקפה טוב וזול" (על המחירים, אגב, מפקחת ההנהלה). יעל ויואב, שני רקדנים, הגיעו מתל אביב ומזדרזים להיכנס לאחד האולמות לחזרה שהם עורכים למופע של האנסמבל של גיל קרלוס הרוש. "בית הפנאי" מעמיד לרשותם את האולם לחזרות, והאנסמבל בתמורה מעביר סדנאות לתלמידים בעיר.
לא מתאמץ להתבלט (צילום: עודד סמדר)
את משרד האדריכלים שלהם פתחו ליננברג ורוזן ב-2006, כמשרד המשלב תכנון עם יזמות: מדי שנה המשרד יוזם ומתכנן פרויקט אחד, לרוב בניין מגורים משותף. לאחרונה תיכננו את מעונות הסטודנטים החדשים במדרשת שדה בוקר, ואת המרכז הישראלי לאנרגיה סולארית של אוניברסיטת בן גוריון (גם הוא במדרשה).
את הבסיס לתפיסת עולמו שאב ליננברג משנים של עבודה במשרדו של אולריק פלסנר, אדריכל ישראלי יליד דנמרק, והוא נשוי לבתו, האדריכלית דניאלה פלסנר.
עבודתו של פלסנר מתאפיינת באיפוק, ובתשומת לב לתנועת המשתמש בבניין ובקשר בין פנים ובין חוץ. "בית גבריאל" בצמח נחשב לא רק לפסגת יצירתו, שעליה זכה בפרס רכטר (ובתכנונה השתתף ליננברג), אלא גם לפנינת אדריכלות בישראל. כדי לחוש את איכויותיה, כמו גם ב"בית הפנאי" בנס ציונה, נדרש ביקור: הצילום מתקשה להעביר אותן.
