מהי התמונה הטובה ביותר של אדריכלות ישראלית שצילמת? מהו הפריים שבו אתה מתגאה במיוחד? את השאלות האלה הצגנו, ערוץ האדריכלות של Xnet,למיטב
צלמי האדריכלות הישראלים, ותיקים לצד צעירים. התוצאות למעלה - והנה ההסברים של הצלמים מדוע בחרו בפריים הזה, ולא בפריים אחר.
ריכוז: יובל ניב
עמית גרון: מינימליזם עם המון שכבות
עמית גרון בחר
בתמונה שצולמה על גג של בניין יוקרה, שנבנה לפני כארבע שנים בצפון הישן של תל אביב. "כצלמי אדריכלות אנחנו בדרך כלל עוסקים בחומרים סטטיים, כבדים, עם הרבה מסת חומר", מסביר גרון, "אבל בתמונה הזו יש בדיוק את המצב ההפוך, עם המים שגולשים אל מחוץ לבריכה והשחיין ששוחה. הכל מאוד דינמי, ועדיין ברקע יש מסה של העיר. לא כל יום מצליחים להכניס כל כך הרבה ממדים בפריים אחד. בצילומי אדריכלות אנחנו בדרך כלל מנסים לייצר דימוי מינימליסטי, ואילו כאן נוצר מינימליזם עם המון שכבות".
בני בדרשי: האידיאלים פשטו רגל
בני בדרשי בחר צילום, שמסמל לדבריו "את התסכול שלי לנוכח אידיאלים פושטי רגל ותוכניות גרנדיוזיות". הסיפור של המקום מתחיל בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת, אז תכננו האדריכלים צבי אוטו תורן ואברהם יסקי את
מה שאמור היה להיות בית החולים הגדול בארץ, במגרש ענק מדרום לאצטדיון בלומפילד ביפו.
"שאול אייזנברג תרם כסף ואת שמו, והביצוע נמסר לאלי רון, מהנדס צעיר ומבטיח שתיכנן קונסטרוקציית פלדה מצופה בצבע דוחה אש, שש קומות וחצאי קומות ותקרות בטון מודולריות שנבנו על ידי 16 פועלים להטוטנים ושני עגורנים. ליוויתי את הפרויקט במשך שנים, החל בצילום הדגמים וכלה ביציאה מדי חודש לאתר כדי לתעד את התקדמות הבנייה. השלד נבנה, הוקמו גם חדרים לדוגמה, ואז מישהו למעלה הקפיא את הפרויקט בטענה שאין לנו צורך בבתי חולים. שנים ארוכות שימש השלד משכן לחסרי בית וסוחרי סמים. לבסוף הוא נהרס, ובמקומו נבנתה מכללת תל אביב".
אבי פז: סרט רע
אבי פז בחר
בתמונה של קולנוע אורות בשכונה ג' בבאר שבע, מבנה מפורסם שאותו תכנן האדריכל המשפיע יעקב רכטר.
"הקולנוע מת זקוף כבר למעלה מרבע מאה", כותב אבי. "מוסד התרבות הוותיק, שהכיל 800 מושבי עץ, נחנך בינואר 1960. סרט הבכורה: 'הגשר על הנהר קוואי'. קולנוע אורות פעל 30 שנה פחות שבוע. ב-31 בדצמבר 1989 התקיימה בו הצגת הקולנוע האחרונה. מאז, הוא נטוש. ומנוח".
טל ניסים: נוף ילדות
טל ניסים, אחד
הצלמים הפעילים ביותר בערוץ האדריכלות של Xnet מאז הקמתו, בחר צילום המתעד שארית מפארק מים בחוף בקריית ים. הפארק נסגר לציבור לפני כמה שנים, עקב קשיים כלכליים. "בתור ילד שגדל בקריות", כותב ניסים, "המקום מסמל עבורי שארית של נוף ילדות נשכח. כיום אני חי בין מגדלים שצומחים בתל אביב. המבנה שבצילום הוא המגדל שלי".
איתי סיקולסקי: סדר בפני עצמו
איתי סיקולסקי בחר בתמונה של בתי הכפר פרדיס, שצולמה מכיוון זכרון יעקב השכנה. "אני גר באזור הזה", הוא מסביר, "ובמשך השנים צילמתי מאות תמונות של הכפר, גם מהקרקע וגם מהאוויר. משהו מושך אותי אל האי-סדר הזה, שהוא למעשה סדר בפני עצמו, ששונה משלנו. בתמונה המסוימת הזו הדגשתי את הצבעים. הכפר הוא לכאורה מונוכרומטי, אבל יש בו צבעוניות, ואותה ביקשתי להציג כאן. הצבעים נועדו לשמח את האפור. הלב הערבי יוצא החוצה באמצעותם".
רודי ויסנשטיין: התחלה חדשה
פנינו אל בן פטר, נכדו של הצלם רודי ויסנשטיין מ"הצלמניה"
המיתולוגית בתל אביב, וביקשנו ממנו לבחור את התמונה הטובה ביותר של סבו, לדעתו. פטר בחר בצילום של בית חיים ויצמן ברחובות. "זהו אחד הצילומים הראשונים בארכיון הצלמניה, והוא מסמל בעיניי התחלה חדשה, יופי ותקווה", נימק. "הוא צולם בעת ביקור של האדריכל הנודע אריך מנדלסון,
אשר תכנן את המבנה המרהיב, מופת לסגנון האדריכלות הבינלאומית, במיוחד עבור חיים ויצמן ועל פי דרישותיו. הבית נחנך ב-1937, וזו גם שנת הצילום. רודי ויסנשטיין תפס במצלמתו פריים כמעט קולנועי, שבו מורגשת בדידותו של המבנה החדשני במרחב - חלוץ לבן ובוהק, מרשים בהדרו אך מקדים את זמנו - ואל מול זאת ישנם הפרטים האינטימיים של כל בית: מכונית, אופניים, חיים".
אילן נחום: מה שהיה ואיננו
אילן נחום בחר
בצילום של בית בקיבוץ בית ניר. "אני אמנם ירושלמי, אבל ביקרתי הרבה בקיבוצים, ויש לי המון זיכרונות משם, חוויות שעיצבו את העולם שלי", הוא מנמק את הבחירה. "בביקורים שלי בקיבוצים בשנים האחרונות פתאום קלטתי שהבתים עצמם מזכירים לי את העבר ומסמלים את ההתפרקות של ההווה, והקדשתי פרויקט צילומים שלם לאדריכלות הקיבוצית. כל הצילומים בו מהווים מעין קינה על מה שהיה ואיננו. בצילום הזה רואים אדם מבוגר יושב בחזית של בית ישן המקושט בדגלים לכבוד יום העצמאות, מה שיוצר שילוב של שיא הישראליות עם ההווי הקיבוצי. האיש הזה עסוק בקריאה, וגם זה משהו שהולך ונעלם: רוב האנשים היום לא קוראים, אלא צופים בטלוויזיה".
עוזי פורת: מתח בין שני קצוות
עוזי פורת בחר
פריים שאותו צילם בחוף שדות ים, על רקע תחנת הכוח של חברת החשמל. "רואים בו אוהל", הוא מפרט, "מבנה ארעי עם ארכיטקטורה משלו, התנחלות חופית שהיא תופעה מאוד ישראלית ושלא ראיתי אותה בחו"ל. באים חבר'ה, תוקעים כמה מוטות ונזרקים על החוף. יש כאן פסטורליה, רצון לתפוס ראש, לברוח לשקט מהמציאות הצפופה והלחוצה, אבל ברקע יש תחושת איום, שאותה מייצגות הארובות ושאי אפשר להימלט ממנה. יש כאן דיסוננס, יש מתח בין שני קצוות, שעובד טוב".
משה גרוס: דברים שהאדריכל לא ראה
משה גרוס בן ה-90, מייסד הסטודיו החיפאי לצילום "קרן אור", הוא הצלם הוותיק ביותר שמשתתף בפרויקט. מבין אלפי הפריימים שצילם במשך השנים, בחר גרוס תצלום של בית ההארחה "מבטחים" בזכרון יעקב, שתכנן יעקב רכטר. גרוס היה הצלם הקבוע של רכטר במשך שנים רבות וצילם את הפרויקטים שלו זמן קצר אחרי שנחנכו. הפריים הזה, מאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, מייצג בעיניו את מכלול עבודתו.
"קודם כל, זה צילום גובה", הוא מסביר, "ואני תמיד צילמתי לגובה, מלמטה למעלה, כדי להציג את הגודל של הבניין ולהוכיח עד כמה אנחנו קטנים לעומת היצירה. שנית, בצילום הזה יש את האלמנטים שעליהם גדלתי – דיוק, ארגון נכון של קומופוזיציה ואיזון נכון. כמה שנים אחרי שהתמונה צולמה, רכטר עבר למשרד חדש בתל אביב, ואני הגדלתי את הפריים הזה והבאתי לו אותו במתנה כדי שיתלה על הקיר. הוא ראה את התמונה ואמר: 'מה אתה מביא לי צילום של בניין שתכננו מתחרים שלי?' הוא לא הכיר את הזווית הזו בבניין שהוא עצמו תכנן, מה שאומר שאני ראיתי דברים אחרים ממה שראה האדריכל".
אלי גרוס: הפרשנות שלי, היצירה שלו
אלי גרוס, בנו של משה, בחר גם הוא בצילום גובה - של מרכז יצחק רבין לחקר ישראל ברמת אביב, שאותו תכנן האדריכל משה ספדיה.
"אחד הדברים הקשים שאיתם מתמודד צלם שמתבקש לבצע צילום מוזמן", מסביר גרוס, "הוא העובדה שמזמין העבודה, האדריכל, מצפה מיוצר אחר להביא את יצירתו למקומות שבהם היא באה לידי ביטוי במיטבה. בצילומים שיצרתי עבור אדריכלים לאורך השנים למדתי והבנתי את קו המחשבה שהניע את האדריכל ביצירתו, אבל אחרי שסיימתי להביא את יצירתו לתצורה שאותה הוא רצה לקבל, תמיד חיפשתי את הצילומים שיבטאו גם אותי כיוצר וייתנו ביטוי לפרשנות שלי. ברוב המקרים, זאת גם הייתה הסיבה לכך שהאדריכל הזמין אותי לצלם גם את יצירתו הבאה".
שי אפשטיין: הרוח, הווילון והכלב
שי אפשטיין בחר
בצילום של בית במושב הבונים. "בחרתי בצילום הזה כי הוא מצליח להעביר בעיניי תמצית מן התפיסה האמנותית שלי", הסביר. "נכנסתי לעולם של צילום האדריכלות כבוגר ותיק של לימודי קולנוע ובימוי. צילום טוב עבורי הוא שבריר של רגע שיוצר סיפור אנושי על אנשים וצורות חיים. בצילום שהבאתי נמשכת העין למעשה לשני אובייקטים מרכזיים - הווילון שמתנפנף ברוח הים, והכלב שחוצה את החלל תחתיו. הבית בתכנונה של האדריכלית היידי ארד ממוקם בדרום הכרמל, סמוך לים, ובריזה נושבת מבעד לכתליו. כשניגשתי לצילום חדר השינה, מיד הבחנתי בווילון שהתנפנף והתנפח כבמעין ריקוד. העמדתי את הזווית, הכנתי את התאורה וצילמתי במשך מספר דקות מספר תמונות. ואז, ברגע אחד, חצה הכלב את החדר ללא כל הכנה מוקדמת וצעד לאיטו מתחת לווילון. מאית שנייה שקפאה לתמיד".
רן ואסף ארדה: דו-שיח בין מגדלים
רן ואסף ארדה בחרו בצילום של מגדלי בסר ברמת גן. "במהלך השנים צילמנו מספר רב של מבנים שונים", כתבו השניים, "וכאשר התבקשנו לצלם את מגדל בסר 1 ו-2 ברמת גן, נתקלנו בתופעה מעניינת. תוך כדי צילומים הבחנו שקיים מעין דו-שיח בין שני המבנים, קיימת מעין תקשורת בין המבנים העצומים הללו, והיא באה לידי ביטוי בתמונה שבחרנו, שאותה אנחנו אוהבים במיוחד".
צחי אוסטרובסקי: האיש המפחיד כבר לא כאן
צחי אוסטרובסקי בחר
תמונה של קומת הכניסה והמדרגות לקומה העליונה בבית ביאליק בתל אביב, הווילה המפורסמת שתכנן יוסף מינור בסגנון אקלקטי אוריינטלי. "בילדותי הרחוקה גדלנו בצילו של מיתוס ביאליק, האדם וביתו", מנמק הצלם את בחירתו. "למדנו ושרנו את 'קן לציפור בין העצים', ובלילות פחדנו מהסיפורים על פרעות קישנייב. הבית שימש כספרייה ציבורית, חלליו היו דחוסים בשולחנות ובמדפי ספרים, וילדים ישבו בו בצפיפות, קראו ספרים או הכינו שיעורי בית. מנהל הבית היה איש גדול ומפחיד עם אוזניים ואף ענקיים, שתמיד היה מורה לנו לשמור על שקט ונוזף במי שהעז לדבר בקול רם. אונגרפלד היה שמו, אבל אנו קראנו לו 'האיש המפחיד'. לפני שנים ספורות חזרתי לבניין כדי לתעדו לאחר ששופץ ושומר על ידי האדריכלית ניצה סמוק. הפעם היו חללי הבית שקטים מילדים. רק תקתוק המצלמה נשמע. האווירה הייתה של כבוד והדר, שונה לגמרי מהזיכרון של ילדותי".
יונה שליי: עיר לבנה
יונה שליי בחר
בבניין שעבר שימור מקיף ברחוב יהודה הלוי 5 בתל אביב, סמוך לשכונת נוה צדק. האדריכלים המקוריים היו וילהלם הקר ואליעזר ילין, אדריכל השימור היה אמנון בר-אור,
אדריכלות הפנים נמסרה לבר אוריין אדריכלים,
והקבלן הראשי היה שגראווי ליבוביץ'. שליי: "הצילום הזה נבחר, משום שלדעתי הוא מעביר מסר של התחדשות העיר הלבנה בתל אביב עם שימור האדריכלות המקורית והערכים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים של תל אביב בתחילת המאה הקודמת".
