בשוך קרבות מלחמת ששת הימים ואבק הקרבות המתפזר, התברר ששרידיו של מוצב גבעת התחמושת - שבו התחולל אחד הקרבות הקשים במלחמה - עומדים להימחות. הניצחון המזהיר של צה"ל העלה צורך מדיני-ביטחוני דחוף לבסס את האחיזה היהודית בירושלים, וראש הממשלה, לוי אשכול, הורה להקים מיידית ארבע שכונות מגורים, "שכונות הבריח", בצפון העיר: גבעת המבתר, מעלות דפנה, רמות אשכול והגבעה הצרפתית. הן עמדו לקום על גבעות הטרשים הסמוכות לקו הגבול עם ירדן במשך 19 שנה, שלפתע נמחק מהמפה.
יצחק פניגר - אביו של אחד מ-36 חללי הקרב על הגבעה, עופר פניגר - אסף קבוצת הורים שכולים, שהתנגדו בחריפות לתוכנית ועמדו להציב באתר משמרות מחאה מסביב לשעון. המחאה נועדה למנוע מדחפורים, שכבר החלו להכשיר את המורדות הצפוניים של הגבעה לצורך הקמת שכונת רמות אשכול, למחוק את השרידים הבנויים באתר שבו נפלו יקיריהם.
המסר החריף שהעבירה הקבוצה לאשכול, ולפיו "שכונת מגורים תיבנה בגבעת התחמושת על גופתם", הצליח להטות את הכף. במקום הרס, הוחלט להקים אתר זיכרון מרכזי לאחד הקרבות המיתולוגיים במלחמת ששת הימים, לחטיבות צה"ל שהשתתפו בלחימה על ירושלים ולכ-180 הרוגי הקרבות בעיר ביוני 1967, בהם 36 הנופלים בגבעת התחמושת. הידוע שבהם הוא כנראה "איתן לא היסס לרגע", איתן נאוה, בן מושב מולדת, שהעז להיחשף מחוץ לתעלות כדי לחפות על חבריו הלוחמים בתעלות הקשר, כשהוא יורה על החיילים הירדנים, עד שספג כדור ונהרג. הוא זכה לאחר מותו בעיטור הגבורה מהרמטכ"ל.
ניר ניצן, הסמ"פ, תיאר זאת במה שהפך לשורה ידועה בשירו של יורם טהר-לב, על רקע המפוחיות המונוטוניות במנגינה האיקונית של יאיר רוזנבלום: "איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי. ככה עברנו איזה שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע בראשו ונפל פנימה".
לבסס מיידית את הריבונות במזרח ירושלים
במקביל לשכונות החדשות הוחלט להקים מבני שלטון מרכזיים שיבססו את הריבונות הישראלית בכל חלקי ירושלים, בעיקר קריית ממשלה ומטה ארצי למשטרת ישראל. על פי תוכנית המתאר, שהכינו האדריכלים ישראל לויט, יצחק פרלשטיין וזאב שיינברג בניצוח הממונה לפיתוח סביבות ירושלים יהודה תמיר, נועדו מפעלי הבנייה האזרחיים ליצור רצף בינוי יהודי בין העיר המערבית להר הצופים. זאת, באמצעות בינוי צפוף על שתי השלוחות האסטרטגיות של ההר - גבעת המבתר וגבעת התחמושת, אותו שטח לחימה עקוב מדם שממנו המשיכו כוחות צה"ל לכיבוש העיר העתיקה.
שבע שנים שקדה ועדה בראשות אלוף עוזי נרקיס על היגוי אתר ההנצחה, שתוכניות הקמתו נמסרו לאדריכלים בנימין אידלסון וגרשון צפור. ב-1972, יום השנה החמישי לאיחוד ירושלים, ניטעו בגבעה 183 עצי זית לזכר הנופלים; ב-1976 נחנך האתר במעמד ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ראש עיריית ירושלים, חברי כנסת ובני משפחות הנופלים בהם גם פניגר, מוביל המאבק ומי שניהל את האתר עד מותו. אחד האדריכלים לא זכה להיות נוכח במעמד זה, ועל כך בהמשך.
אתגר התכנון זכה לתשומת לבו המיידית של מייסד החברה להגנת הטבע, עזריה אלון, שכתב בטורו ב"ידיעות אחרונות": "בעת תכנון של מקום מסוג זה עולה הבעיה הקשה, איך לעשות כך שהמבקר יחוש ברצינות, ואף בטראגיות של האירוע שרוצים להנציחו, ועם זאת יהיה לו עניין לבוא הנה בעצמו ועם ילדיו, יותר מאשר פעם אחת. נראה כי כאן נמצא הפתרון, בשילוב של אתר המשרה את אווירת הקרב והנופלים עם גן שהוא מקום בילוי לקהל. תעלות הקשר, שבהן התנהלה המלחמה הקשה, לא היו אלא תעלות עפר מדופנות שלא היו עומדות בפני פגעי הזמן. עתה הן מוצבות כמתקנים של קבע, והעובר בהן, או על פניהן, יכול לשחזר לעצמו את מהלך המערכה".
מצבורי התחמושת של הבריטים היו ההתחלה
כמו אתרים רבים אחרים במרחב הישראלי, גם גבעת התחמושת קיבלה את שמה בתקופת המנדט, אז שימשה לאחסון מצבורי תחמושת. הבריטים זיהו את חשיבותה האסטרטגית-הטופוגרפית של הגבעה שחלשה על מבואותיה הצפוניים של ירושלים מגובה 797 מטר, והקימו בה - בסגנון הבינלאומי הפונקציונלי והרזה שאפיין את האדריכלות הצבאית הבריטית בארץ בין 1918 ל-1948 - את בית הספר לשוטרים. המתחם הורכב מפילבוקס ומשלושה צריפים קמורי-גגות טיפוסיים מסוג ניסן (Nissen).
כדי להגן על מצבורי התחמושת הקימו עליה הבריטים מערכת ביצורים, בונקרים, עמדות, שוחות ותעלות מקשרות שעשויות בטון ואבן.
לאחר 1948, במסגרת הסכמי שביתת הנשק, נותרה הגבעה האסטרטגית בשליטת הממלכה הירדנית. זו הקימה על התשתית הבריטית את אחד ממוצביה האיתנים על קו הגבול שחילק את ירושלים, ובאמצעים היקפיים של גדרות תיל, שדות מוקשים ותעלות, זכו הירדנים בשליטה על הדרך שמובילה להר הצופים.
בבוקר 5 ביוני 1967, במקביל למערכה הכוללת של צבאות ערב נגד ישראל, פתחו כוחות הלגיון הירדני באש לאורך קווי הגבול בירושלים והשתלטו ביום הלחימה הראשון על מטה משקיפי האו"ם בארמון הנציב. המהלך נעשה במסגרת טקטיקת תפיסה של כמה נקודות לאורך הגבול העירוני, בהן גבעת התחמושת המבוצרת, שאוישה בכ-120 חיילי פלוגת חי"ר של הלגיון.
מורשת קרב בוויכוח: האם מותם היה הכרחי
המערכה המדממת על גבעת התחמושת נותרה שנויה במחלוקת בהיסטוריה של צה"ל, והשאלה-בדיעבד אם כיבושה היה הכרחי חילחלה עם השנים אפילו לחוברות מערכי ההדרכה הרשמיים של האתר. מתקפת-הפתע הירדנית לא איפשרה הכנה יסודית למתקפת-נגד. לרשותו של פיקוד המרכז, שלא היה אמור לקחת חלק בלחימה, הועמדו שתי חטיבות מילואים לוחמות: חטיבת ירושלים (חטיבה 16) בפיקודו של אליעזר אמיתי, וחטיבת השריון הראל (חטיבה 10) בפיקודו של אורי בן-ארי. עם התפתחות הלחימה סופחו לקרב גם צנחנים מחטיבה 55, בפיקודו של מרדכי (מוטה) גור, כדי ליצור באישון לילה מעבר קרקעי מאובטח למובלעת הר הצופים, דרך מוצבי בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת. גם אחרי כמעט יובל שנים, השורות הלקוניות של יורם טהר לב שנכתבו לפי עדויות הלוחמים מצמיתות:
״היה אז בוקר היום השני למלחמה בירושלים. האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת התחמושת. לחמנו שם מזה שלוש שעות. התנהל קרב עקשני, קטלני, הירדנים נלחמו בעקשנות. זה היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה. בשתיים, שתיים ושלושים, נכנסנו דרך הטרשים, לשדה האש והמוקשים של גבעת התחמושת (...) מול בונקרים מבוצרים ומרגמות מאה עשרים (...) עמוד השחר עוד לא קם, חצי פלוגה שכבה בדם, אך אנו כבר היינו שם בגבעת התחמושת. בין הגדרות והמוקשים השארנו רק את החובשים ורצנו אבודי חושים אל גבעת התחמושת (...) ירדנו אל התעלות, אל הכוכים והמסילות ואל המוות במחילות של גבעת התחמושת. ואיש אי אנה לא שאל, מי שהלך ראשון נפל צריך היה הרבה מזל על גבעת התחמושת. אולי היינו אריות אך מי שעוד רצה לחיות אסור היה לו להיות על גבעת התחמושת (...) בשבע, שבע ועשרים, אל בית הספר לשוטרים אספו את כל הנשארים מגבעת התחמושת. עשן עלה מן הגבעה, השמש במזרח גבהה, חזרנו אל העיר שבעה מגבעת התחמושת״.
בקרב המר שהתרחש בגבעה בלילה שבין 5 ל-6 ביוני נפלו 36 צנחנים. עם בוקר המשיכו הנשארים לכיוון מוזיאון רוקפלר והר הזיתים בואכה העיר העתיקה, הכותל והר הבית.
אדריכלות מחולקת בין תת-קרקעי לעל-קרקעי
ביום העצמאות הראשון שלאחר מלחמת ששת הימים הוענק לאדריכל בנימין אידלסון
(1972-1911) פרס ישראל לאדריכלות. אידלסון, יליד סנט פטרסבורג, עלה לארץ ב-1925 ונסע ללמוד אדריכלות באוניברסיטת
גנט בבלגיה (שם למד גם חתן פרס ישראל אחר לאדריכלות, דב כרמי). בין השנים 1964-1948 היה אידלסון שותפו של האדריכל חניך הבאוהאוס אריה שרון.
במסגרת השותפות שרון-אידלסון, מהמרכזיות בהיסטוריה המוקדמת של אדריכלות ישראל, לקח אידלסון חלק פעיל בתכנון ערים חדשות, שכונות מגורים, מרכזים רפואיים ומוסדות ציבור וממשלה.
ב-1964 פרש אידלסון מהמשרד, ואיתו עובד שצעיר ממנו בשני עשורים, האדריכל בוגר הטכניון גרשון צפור (2012-1931), כדי להקים את שותפות אידלסון-צפור. המשרד פעל עד מותו של אידלסון ב-1972, כך שהמייסד לא זכה להגיע לטקס החנוכה של עבודתו האדריכלית האחרונה. זה לא היה הפרויקט היחיד של אידלסון וציפור בסביבת הקמפוס המתחדש והמתרחב של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, מיד לאחר המלחמה. "מלחמת ששת הימים פתחה לנו את הר הצופים", אמר צפור לימים. ואמנם, סמוך לאתר ההנצחה תכננו השניים מעונות לסטודנטים ולמשפחות, ובקמפוס עצמו תכננו את אולמות ההרצאות והמרכז ללימודי המדעים ע"ש פרקאופ (1968-75) ואת מגדל המים והמצפור (1969-1973). בכל אלה התגבש החותם הברוטליסטי-הסטרוקטורליסטי הייחודי של שותפות אידלסון-צפור.
למרות ניסיונם הרב במשרד שרון, אידלסון וצפור נדרשו להתמודד כאן לראשונה עם יצירת מבנה זיכרון מרכזי, ובפרט שמדובר באתר הנצחה שנבנה בזירת קרבות טרייה וטעונה; רוב אתרי ההנצחה בישראל אינם כאלה שבהם ממש פוסעים בעקבות לוחמים. העקרונות המנחים לתכנון האתר תועדו במסמכים רבים באוספיהם של שני האדריכלים: שימור מרבי של רשת המבנים והביצורים הפגועה, ושילובה בבינוי חדש שיוצר מסלול מוזיאלי, חינוכי וחווייתי. האדריכלות נחלקת בבירור בין מה שמצוי מתחת לפני הקרקע לבין מה שמצוי מעליה: "הבונקרים והתעלות הם מבואת רקע מקדימה העוסקת בקרבות המרים שנערכו בגבעת התחמושת, ואילו המבנים שמעל הקרקע משמשים דרכים ללימוד הלחימה של יחידות צה"ל בקרב על ירושלים וכמוקד לזיכרון ולהתייחדות", כותב צפור.
על חורבות הבונקר המרכזי: קמרונות
הכניסה לאתר מדמה ירידה לבונקר, שדרכה מובלים המבקרים למסדרון מקורה שבו שולבו נישות תצוגה, פינות זיכרון וחרכי תצפית לעיר מעומק שלושה מטרים מתחת לפני הקרקע. המסדרון נבנה בבטון גלוי בשילוב חלוקי נחל ואבנים שלוקטו, על פי עדותו של צפור, מבתים שנהרסו בסביבות ירושלים בזמן ההפגזות. לאורך המסדרונות עוצבו נישות שבהן הוצבו כלי הלחימה "כמו פסלים", כהגדרתו של צפור. הוא גם עיצב את פנים המוזיאון יחד עם המעצב רפי בלומנפלד, לצד שמואל גרונדמן שעיצב את התערוכות. המעברים והמוצגים היו אמורים לזכות באור יום מלמעלה, דרך ארובות אור, אלא שהן נסתמו עם השנים והוחלפו בגופי תאורה שלא שולבו בחוכמה בבטון החשוף.
המסדרון האפל מוליך לחלל התצוגה וההנצחה הגדול, שנבנה על חורבות הבונקר המרכזי במוצב. החלל מקורה במערכת של קמרונות היפרבוליים רחבי-בסיס מבטון בהיר, שתפקידם לחלק את החלל לחללי-משנה משולבים שבהן מוצגת מורשת הקרבות על העיר ביוני 67׳. הקשתות חופפות זו לזו ומשתלבות כמערכת שנועדה, לפי צפור, להנגיד את הטיפולוגיה הבונקרית באמצעות חלל גבוה ופתוח עם מבטים מפתיעים ועוצמות תאורה משתנות. מערכת הקמרונות הטלסקופית שמעל חלל הבונקר המרכזי פורצת אל מעל פני הקרקע, ומהדהדת את קמרונות הצריפים הבריטיים. "בהתעלותן ובעוצמתן - מודגש המעבר מהחשיכה אל האור, מהלחימה לניצחון", נכתב באחד מתיאורי המתכננים.
מוקד המבט של המבקרים בחלל המרכזי הוא קיר הזיכרון. זהו קיר זהוב ומקושת שעליו נחקקו שמות כל הנופלים במערכות על ירושלים במלחמת ששת הימים. מכאן ממשיכים המבקרים לעבר יציאה מזככת אל האור הרך של חורשת האורנים, אל השוחות שנשמרו כחלק מהפיתוח ואל נופי צפון-מזרח ירושלים. כשתכננו את האתר, נופים אלה היו עדיין פתוחים והתצפית כללה מבט על התוואי שחצה את העיר לפני 1967.
מעבר מחושך לאור, מפחד לקתרזיס
אתר גבעת התחמושת הוא אחד ממבני הנצחה המוקדמים בהתפתחות אדריכלות ההנצחה המסלולית-החווייתית בישראל במחצית המאה שעברה, זו שהגיעה לשיאה באתרים כמו "יד לילד" בלוחמי הגטאות, המוזיאון ההיסטורי ב"יד ושם" בירושלים ומוזיאון הפלמ"ח ברמת אביב. אם אדריכלות ההנצחה המוקדמת במדינה נעשתה באמצעיים פרונטליים פיגורטיביים, כגון פסלים הרואיים ולוחות זיכרון ששמרו על ריחוק מודרניסטי בין אובייקט ואדם, הרי שאדריכלות ההנצחה המאוחרת, משנות ה-60 ואילך, החלה להתאפיין בסביבות רגשיות, אידיאולוגיות, סמליות ומתחפרות. הן תובעות מהמבקרים תפקיד פעיל במלאכת ההנצחה, בדרך כלל באמצעות ניתוב ברור במסלול סגור של צעידה ושהייה לקראת קתרזיס.
אפשר לשער שבבואם לתכנן את אתר ההנצחה בגבעת התחמושת, כבר הכירו אידלסון וצפוראנדרטאות ומרחבי הנצחה קיימים כמו "יד קנדי" בהרי ירושלים (בתכנון דוד רזניק) ובית ההנצחה בקיבוץ ניצנים (בתכנון נחום זולוטוב), שניהם מ-1966; האנדרטה לחללי הצוללת אח"י דקר בתכנון דוד אנטול ברוצקוס, אנדרטת חטיבת הנגב בתכנון דני קרוון מסוף שנות ה-60; או מוזיאון יד מרדכי בתכנון אריה ואלדר שרון מראשית שנות ה-70.
במובנים רבים, ניכרת בתכנון המסלולי-הטופוגרפי גם השפעה עקיפה של "היכל הספר" האיקוני שנחנך במערב ירושלים באמצע שנות ה-60: אדריכלות פיסולית, תת-קרקעית ברובה, שמיועדת לתצוגה היסטורית דידקטית על מסלול קווי, ששיאו בהזדקרות מעל פני הקרקע, בפתיחה אופקית או אנכית, תוך שימוש בהנגדות בינאריות (לבן מול שחור, בני אור מול בני חושך) ובפלא קונסטרוקטיבי שכופה על המבקרים תחושות המשכיות ומבט קדימה, למרחב, לעתיד, או למלחמה הבאה.
האתר הפך לסמל לאומי
כעשור אחרי חנוכת האתר, באמצע שנות ה-80, החלו להירקם תוכניות להרחבתו ולהוספת אולמות חדשים. ב-1987, ערב האינתיפאדה הראשונה ובמלאת 20 שנה למלחמה, הוכרזה הגבעה כאתר הנצחה ממלכתי. קמרונות הבטון של אידלסון וצפור חילחלו לתודעה החזותית ולסמליל (לוגו) האתר, והוטבעו על סדרת מדליות ממלכתיות בעיצובם של רות לובין ויוסף בס. גם בנק ישראל ורשות הדואר הנפיקו לכבוד יום ירושלים ה-20 מטבעות ובולים שנשאו את חזיתות המבנה. מאוחר יותר, ב-1992, חתמו באתר ההנצחה הגנרלים של מלחמת ששת הימים – יצחק רבין, עוזי נרקיס ומוטה גור - על "אמנת ירושלים".
האייקון עמד להתנפח לכדי בניין גדול בהרבה, מעבר לממדיו המקוריים ומעבר לחיילים שאותם בא להנציח מלכתחילה. עמותת גבעת התחמושת החלה לקדם הרחבה משמעותית של האתר והפיכתו למתחם הנצחה ענקי, בתכנון צפור (עם בנו ברק צפור) והאדריכלים אברמסון, אברהמי וגירון. התכנון כלל מתחם כניסה חדש, שיקום ושיחזור של אתר הקרב, עיצוב מחדש של המוזיאון, הקמת היכל הנצחה והתייחדות, הקמת "אולם ירושלים" ומשכן למגילת "אמנת ירושלים", מרכז חינוך ומרכז מידע, אולמות גדולים, גנים וקן של תנועת הצופים. כאילו לא די בזה, היו אמורים להיכנס לכאן גם "מרכז מורשת הצנחנים", חניון "חנה וסע" תת-קרקעי ומעליו אכסניית נוער.
מבצע המימון ההמוני שנועד להגשים את הפרויקט העצום נכשל: הציבור התבקש לקנות "לבנים" של הבניין החדש, תמורת סכומים שונים, אך לא היה בכך די. הגיוס כשל, וכך ניצלו התעלות של גבעת התחמושת מכפות הדחפורים בפעם השנייה.
זוהרו הועם, הכותל הוא הסמל
ארבעה עשורים אחרי חנוכתו, הועם זוהרו הקצר של אתר גבעת התחמושת. משהו בו מכמיר לב, ולא רק בגלל העבר הטרגי. אמצעי ההמחשה מיושנים, התצוגות מגובבות טלאי על טלאי, פרטי התאורה הייחודיים הוחלפו בניאונים, ותוספות הבינוי השרירותיות לא מכבדות את הישגיו האדריכליים.
במובן מסוים, דווקא הפיכתו של אתר הקרבות לאתר מוסדר ומגודר הוציאה אותו ממסלול ההליכה הטבעי בירושלים. למרות ההכרה הממלכתית בו כאתר ההנצחה הרשמי של מלחמת ששת הימים, הוא איבד את התואר לטובת הכותל המערבי והרחבה הגדולה שנפערה מולו כמה ימים לאחר תום המלחמה. וכך, האבנים העתיקות של פאתי בית המקדש מנצחות ללא קרב את הגבעה המבוצרת והחילונית, ששרידיה הארכיאולוגיים הם בקושי בני מאה שנה. זו שהביאה את כוחות צה"ל אל הכותל.
