שום דבר בבניין בשדרות מוריה בחיפה,
שמשלב בין משרדים למגורים, לא יכול להעיד על הרוח הצבעונית והציורית שממלאת את הפנטהאוז:
זוהי סולאנז' וקנין, יהודייה-צרפתייה בת 66, שהשתקעה לפני כמה שנים בישראל ומאז מפזרת שיק צרפתי מרענן ברחוב החיפאי האפרורי. היא נולדה במרוקו, בגיל 18 נסעה ללמוד בלונדון, ובהמשך עברה לפריז, שם פגשה את בעלה המנוח, שאיתו התחתנה לאחר שלושה חודשי היכרות. הקרדיט המקצועי שלה עשיר ומגוון: היא עבדה כמעצבת שיער, עברה לעיצוב אופנה, ובמשך יותר מעשר שנים שיחקה בתיאטרון – תחום שאהוב עליה במיוחד. בישראל היא לא יכולה להשתלב בו משום שאינה דוברת עברית, אבל הדירה התיאטרלית שלה מהווה פיצוי מסוים. תכנן אותה האדריכל שרון רפאל בוטבול,
שאותו הכירה בפריז כשעבד במשרד מקומי. הם נפגשו בתערוכה, "ואז הלכנו לאכול, טיילנו וכך נוצר הקשר", הוא מספר. בפריז נשארו שלושת ילדיה הבוגרים של וקנין, אבל בחיפה גרות שתי אחיותיה, כך שהיא לא בודדה. "המצב בצרפת לא טוב עכשיו ליהודים", היא אומרת בעצב.
וקנין רצתה דירה שתהיה לה נוחה גם כסדנת יצירה, וזאת בשל עיסוקיה הרבים והמגוונים. "בכל בוקר אני מחליטה מה לעשות", היא מסבירה בצרפתית. "יום אחד אני מעצבת שיער, יום אחר אני מציירת, למחרת אני מעצבת אופנה. ערב קודם אני לא יודעת מה יקרה איתי". כראוי לשחקנית, הבית מתוכנן כרצף של דרמות קטנות. חדר השינה, למשל, מחופה פרקט כהה במיוחד, שמזכיר במה. על כורסה ססגונית ליד המיטה מונחת שמלה בעיצובה של בעלת הבית, ואת אזור הרחצה תוחם וילון פשתן שמזכיר מסך תיאטרון. על המקלחון מודפס שיר פרי עטה של וקנין (כן, היא גם משוררת), שאלה מילותיו, בתרגום חופשי: "מחר אעמוד מול המראה שלי. אולי, אולי אוכל להתבונן בעצמי ישירות. אולי, אולי כחול -אדום-ורוד יעטרו את פניי. אולי, אולי אצליח להחזיר את הזמן שעובר, שעובר קצת".
לדעת וקנין, תחומי עיסוקיה אינם שונים זה מזה. "אופנה, תיאטרון, עיצוב שיער - זה הכל אותו דבר", היא קובעת. "בכל אחד מהתחומים האלה יש חומרים שצריך לחבר ביניהם". למרבה הצער, הכישורים האופנתיים שלה לא מקבלים כאן ביטוי מלא, שכן פריטי הלבוש המפוארים באמת נותרו בפריז. "כל שמלה שלי דורשת מזוודה", היא מסבירה. "הבגדים שאני מכינה כאן פשוטים יותר".
וקנין מחזיקה דירה גם בתל אביב, אבל רוב הזמן היא שוהה בחיפה. "אני מלאה בעשייה, ונוח לי שיש כאן שקט ואין אנשים מסביב", היא מנמקת. "אני מרגישה כאן כמו בכפר, צופה ממגדל, קצת כמו באקווריום, רואה ואינה נראית". לבניין המגורים בחיפה, שאותו תיכנן האדריכל ברוך ברוך, הביא אותה בוטבול. "היא חיפשה מקום שניתן לבצע בו שינויים", הוא מספר. "היא גם אמרה שהיא רוצה לגור בדירה שניתן יהיה להשקיף ממנה גם לנוף הירוק וגם לים, ושיהיו בה כמה כיווני אוויר". שטח הדירה הוא 160 מ"ר, ומחציתה מוקדש לחלל הפתוח של הסלון, פינת האוכל והמטבח.
המסדרון שמוביל לחדרי השינה, ושמסתיים בחלון מאורך הפונה לנוף, לא היה קיים בתוכנית המקורית, ובוטבול החליט להוסיף אותו. "אני אוהב מסדרונות", הוא מסביר, "וכאן המסדרון הוא ממש אירוע. סולאנז' מתכננת לתלות עליו תמונות. זה פרויקט שיימשך כנראה 30 שנה".
אחת הדלתות שיוצאות מהמסדרון מובילה ל"חדר הלבן" של וקנין.
את בחירת הרהיטים והפריטים הם מתארים כסימפוזיון שנמשך שבועות ארוכים. חלק מהם נבחרו במשותף, ואת האחרים בחרה וקנין בעצמה. על פינת האוכל היא מספרת: "ראינו את הכסאות ב'קסטיאל' וחיפשנו מניפה של בדי ריפוד שונים, כדי שיהיה ריפוד מיוחד לכל כיסא". הרהיטים הקבועים המרכזיים בחלל הם ארונות המטבח וכיסאות האימס השחורים (והמקוריים). שולחן העץ, שמשמש לאכילה ולמלאכה, נבחר אחרי התלבטויות רבות. "בסוף היא החליטה שהיא רוצה עץ חזק, והיא אהבה את המגע של השולחן", מסביר בוטבול.
גם נושא התאורה היה מורכב: לדוגמה, המנורה שתלויה עכשיו מעל פינת האוכל (ראו תמונה גדולה למעלה) היא השלישית שהובאה לדירה, אחרי ששתיים קודמות נתלו והוסרו. פרופילי האלומיניום בקיר המסך הגדול בסלון מסודרים בקומפוזיציה שמזכירה את ציוריו של מונדריאן. לדבריה, הדירה החיפאית שלה שונה מזו שהיא מחזיקה בפריז. "שם יש לי דירה בבניין מהמאה ה-19, עמוסה בפרטי רוקוקו. אבל ישראל היא מדינה צעירה, כך שמתאימה לה דירה מודרנית".
>> והגלריסטית נעמי גבעון פתחה את קומת הכניסה בביתה שבנוה צדק לקהל
- מטבח: סמל
- פרקט: שלמה בן שושן
- ריהוט: קסטיאל
- ריצוף שיש: ציטולי
