"זה היה כמו קיבוץ", נזכר ארי רפלד בשנות ילדותו בשכונת מונטיפיורי, "והיה נהוג לומר שאם מישהו מפליץ באיסרליש מריחים אותו בישראל ב"ק, בקצה השני של השכונה". רפלד אומר את הדברים למרגלות בניין חדש, שאת הקמתו הוא ניהל, במפגש הרחובות גרשון ובית שמאי. הבניין החדש מהניילונים משתלב בהתחדשותה של השכונה התל אביבית הוותיקה, שקורצת לאוכלוסיות חדשות אך עדיין אינה שכונת מגורים סטנדרטית: מבנים נטושים ממתינים לגאולתם ממש ממול, ובמרחק שני בתים בלבד, מאחורי דלת פלדה מסתורית ובהשגחת מצלמות אבטחה, נמצא בית עסק שנקרא La Spa. שורה של מוסכים נמצאים בהמשך הרחוב, רועשים ביום ודוממים בלילה.
עוד ניתוח שכונות בערוץ האדריכלות של Xnet
>> אם המושבות החדשה, פתח תקווה
>> פסגות אונו, קרית אונו
>> צור יצחק>> נוה אביבים
עד לפני שנתיים פעל כאן, במבנה דו-קומתי משנות ה-30 של המאה שעברה, מפעל תיקים וחגורות. בסוף העשור הקודם החליט אחד מבני השכונה לרכוש את הנכס, להרוס אותו ולהקים על חורבותיו בניין דירות להשכרה (למעט שתיים שנמכרו). המגרש צר וקטן יחסית, 350 מ"ר, ועליו תכננו צמד האדריכליות לילך גרוסברד (43) ויפעת וינציגסטר (44) תשע דירות קטנות יחסית בבניין בן חמש קומות, על קומת קרקע ועם חדרים על הגג. לא מדובר בפרויקט פורץ דרך, אך הוא מאפשר לבחון על קצה המזלג את התמורות שמורגשות בשכונה הוותיקה.
הזונות לא מפריעות
את האווירה הפתוחה, השקטה והבטוחה שתיאר רפלד ניסו האדריכליות לשחזר בבניין. הגדר הונמכה ומוטמע בה ספסל לטובת עוברי האורח והדיירים. היו דיירים שחששו כי הזונות שעובדות בפינת הרחוב יהפכו את הספסל למקום התכנסות; החשש התבדה, אך עדיין יש כאן מי שמבקש לפרק את הספסל - שנועד לשרת את השכונה כולה – כדי להסב אותו לאדנית.
השינוי המהותי באופי הבינוי לא מנע מהאדריכליות לשמור על מרכיב אחד של הבניין המקורי, שתוכנן ועוצב ברוח הסגנון הבינלאומי: חלון אורכי שנמתח לגובה חדר המדרגות והחדיר פנימה אור ואוויר טבעי, איפשר קשר עין עם הסביבה. בבניין החדש נשמר העיקרון הזה, וחדרי המבואה המשותפים זכו בחלון רחב לכל גובה הקומה ולכל רוחב המבואה. התוצאה היא כניסה נעימה לדירות - לא עניין של מה בכך, במדינה שבה מתכננים ויזמים נוטים לזלזל בחלל הכניסה, להשקיע בו את המינימום וליצור כניסה אפלולית ולא נעימה.
באחת הדירות, ששטחה 70 מטרים רבועים, מתגוררים אייל (27) ומריה (25) שעברו לכאן משדרות נורדאו בצפון הישן של העיר. הגוונים הלבנים שולטים בבית, מופיעים בריהוט, בווילונות, בגופי התאורה ובקירות החשופים, והכתם השחור של מסך הטלוויזיה הוא האלמנט היחיד ששובר את הרצף הבוהק. את הצבעוניות הותירו בני הזוג לסביבה העירונית המרצדת, שמקיפה את הדירה מבעד לשתי המרפסות. "נורדאו זה מקום יותר טוב, אבל שם הייתה לנו דירה קטנה ומתפרקת והרבה בעיות חניה", מסביר אייל. "כאן יותר נוח לנו: הדירה יותר שווה, שקט יותר ואנחנו קרובים לעבודה של מריה במגדלי עזריאלי". הגישה המיידית לחוף הים חסרה לו, הוא מודה, וכך גם השיטוט ברחובות מרכז העיר, אבל רכיבה קצרה באופניים מביאה אותו בתוך דקות ספורות ללב העיר.
שתי קומות מעליהם, בדירת הגג, מתגוררת משפחה קטנה הכוללת זוג הורים ובנם המתבגר. שטח הדירה מתחלק בין שני מפלסים: בתחתון (48 מ"ר) סלון קטן ושני חדרי שינה, ובעליון (23 מ"ר) מטבח ושולחן אוכל מרווח עם יציאה למרפסת גדולה. מהמרפסת המקיפה את המפלס העליון נפתח נוף עירוני רחב - מגדלי עזריאלי, מגדלי רחוב הארבעה ומתחם שרונה, וביניהם גגות בתי השכונה שברובם עדיין נמוכים. הסלון העיקרי נמצא בכלל במרפסת, שאליה הוצאו הספות, הכריות וכמה שולחנות ומאפרות. יריעת בד רחבה נמתחה כדי להצל על המרפסת וכך נוצר רצף תפקודי בין פנים לחוץ. בשונה מדירתם המעט סטרילית של אייל ומריה, מתאפיין עיצוב הדירה הזו באופי חמים, הודות לשימוש בפרטים צבעוניים (בעיקר בגוני חום, אדום וירוק) המופיעים בריהוט, בריפוד הספות והכריות, וגם בתמונות המקשטות את הקירות.
משה (53), אבי המשפחה, התגורר ברחוב אחד העם בלב העיר, לפני שעבר לכאן עם משפחתו. גם הוא עורך השוואה בין הדירה הקודמת לנוכחית, מציין את הפער הבולט במחיר השכירות ומדגיש את הנאתו מהשמיים הפתוחים לפניו – מציאות נכחדת בלב העיר למי שאינו יכול לממן דירת גג. יש מחסור בגינות, במוסדות חינוך ובמתקני ספורט והשכונה מנותקת מהעיר, מספר משה, אבל הוא מאמין שהפוטנציאל של מונטיפיורי ימומש בעתיד.
היה יותר יקר מכיכר המדינה
ניתוקה של שכונת מונטיפיורי והתפתחותה כמובלעת נובעים מסיבות היסטוריות. ב-1885 ניטע כאן פרדס על שמו של השר משה מונטיפיורי, זה שרכש את השטח באותה שנה. ממזרח עבר נחל מוסררה (היום תעלת ונתיבי איילון), מצפון עברה הדרך שכיום נקראת רחוב קפלן ודרך השלום, וממערב הדרך הנקראת היום על שמו של מנחם בגין. ב-1922 חוסל הפרדס בהדרגה, ועל שרידיו הוקמו בתי מגורים חד-קומתיים מוקפים בגינות. השכונה הייתה ישות עצמאית עד 1943, השנה שבה הצטרפה לעיר תל אביב. באותן שנים נבנו גם הבתים התלת-קומתיים בשדרות יהודית, ובמשך כמה עשורים שמרה השכונה על מעמד איכותי גבוה, הודות לאופי הבנייה ולאוכלוסייה שהתגוררה בה.
"אמא שלי סיפרה לי שבמחיר הבית שהם קנו בשכונה ב-1963 אפשר היה לרכוש בית בכיכר המדינה", מספר רפלד, "אבל בשנות ה-70 עברו לכאן המוסכים שיצאו מהעיר, העירייה הזניחה, השכונה הידרדרה והתושבים התחלפו". שלושה עשורים של הזנחה ונטישה זוחלת עברו על השכונה, עד שהחלה להסתמן מגמה הפוכה. זו קיבלה עידוד על רקע ההתעוררות הנדל"נית והביקוש למגורים זולים יותר בעיר. האדריכל אסף לרמן ערך לשכונה תוכנית-אב, שתוצאותיה מורגשות בשטח, והשימור החל לבצבץ פה ושם. מהבתים הראשונים בקושי נותרו שרידים, אך שניים מהם עברו לאחרונה שימור ופיתוח: זה שנמצא ברחוב גרשון 33, שהיה בבעלות סבו של רפלד, זכה לשימור ושיחזור של חזיתו המרשימה, ובצמוד לה נבנה בית מגורים חדש.
אוכלוסיית השכונה מתאפיינת בזוגות צעירים ומשפחות קטנות; הדירות הקטנות והשירותים העירוניים המצומצמים מונעים גיוון אנושי רחב יותר, והכבישים המהירים שתוחמים את מונטיפיורי מנתקים אותה מסביבתה. התושבים מקווים שהקשר עם הסביבה יתחזק לאחר שהעירייה תממש את תוכניתה ותקים שני גשרים להולכי-רגל שיחברו אותה עם צדו המזרחי השני של האיילון, ועם מתחם שרונה והשוק הסיטונאי ממערב.
סיבוב בשכונה מגלה בתי קפה שמלאים גם בצהרי יום שישי, מכולות שכונתיות שמצליחות לשרוד לצד סניף של PM:AM, ושדרות יהודית המתפארות בעצים וותיקים ובשטח ירוק צר הנמתח לאורך 380 מטרים וחוצה את השכונה ממערב למזרח. גם אזור המוסכים בדרום השכונה מראה סימני שינוי: לאחרונה נהרס אחד המוסכים ברחוב ישראל ב"ק ועל חורבותיו הוחל בהקמת בניין מגורים, הראשון ברחוב הזה. אשתקד החל קידומה של תוכנית להריסת "בית קלקא", בניין המשרדים בדרך בגין שתוחם את השכונה ממערב, ובמקומו אמור לקום מגדל בן 44 קומות. לפי התוכנית, חצי דונם יוגדר כשטח ציבורי פתוח, ואחת הקומות (בשטח 900 מ"ר) תיועד לשימוש ציבורי.
מונטיפיורי או פלורנטין?
ההשוואה המתבקשת היא בין מונטיפיורי לבין פלורנטין,
גם היא שכונת מרכז-שוליים ששילבה מלאכה ומגורים ועוברת מהפך תכנוני-נדל"ני שמשנה את צביונה. בעוד שפלורנטין זכתה לפרסום וכמעט והשלימה את המהפך, מונטיפיורי נשארה בינתיים נידחת וכמעט אלמונית. המחירים האטרקטיביים משכו לשתי השכונות זוגות צעירים ואמנים, ואיתם פריחה שכונתית ותחילתו של שגשוג, ובשתיהן מעודדות התוכניות העירוניות את חיסול המלאכה והפיכתן לשכונות סטריליות, ש"עירוב הייעודים" הצפוי להן הוא שילוב של מגורים, מסחר ומשרדים.
בדיקת פלורנטין: שימור בניין ותיק ''הקפיץ'' בלוק שלם
מבנה: ההבדלים בין שתי השכונות, האחת במזרח העיר והשנייה בדרום, טמונים בעיקר במבנה שלהן. בתי מונטפיורי הם המשך טבעי לבתים שנמצאים במרכז תל אביב - בני קומה עד חמש ומוקפים חצר או חנייה; פלורנטין מתאפיינת בבלוקים ארוכים ורציפים הבנויים בקו אפס של המגרש ויוצרים דופן מסחרית מובהקת.
שטחים ירוקים ומוסדות חינוך: רוב הרחובות של פלורנטין נטולי עצים למעט שדרות וושינגטון, אין לה גינה מרכזית (גינת דרויאנוב הייתה ונעקרה) וחסרים בה בתי ספר וגנים; למונטיפיורי יש שדרת עצים רחבה, ובתי הספר הם חרדיים או מקצועיים ואינם משרתים את אוכלוסיית השכונה.
מיקום: פלורנטין קרובה מרחק הליכה מלב העיר ההיסטורית ומרוחקת יחסית מצירי תנועה מרכזיים; מונטיפיורי קרובה לדרכים המרכזיות במטרופולין כולו, ונהנית מגישה נוחה לאוטובוסים ולרכבות. אלא שמונטפיורי היא משבצת קטנה בין שני כבישים סואנים - נתיבי איילון ודרך בגין – ומי שמודאג מזיהום האוויר לא יירגע לנוכח החריגות בפליטת מזהמים שנרשמו בשנה האחרונה בדרך בגין. בינתיים, נותר רק לקוות שהעצים הוותיקים הממלאים את השכונה וסופגים חלק מהזיהום, לא ייעקרו במסגרת גל ההתחדשות והקמת החניונים הסדרתית.
כשהוקם הבניין החדש ברחוב גרשון, נשקלה האופציה של חפירת חניון. עקב ההשקעה הגבוהה שכרוכה במהלך, הוחלט לחפור במרווח הצר שבין הבניין לקצה המגרש בור בעומק 12 מטרים ולהקים בו חניון אוטומטי. השימוש פשוט: מניחים את הרכב על "מגש" בכניסה, יוצאים ממנו, מכניסים כרטיס זיהוי והרכב נבלע בקרוסלה תת-קרקעית. כשרוצים לשלוף את הרכב חזרה, מכניסים את הכרטיס והרכב עולה על המגש בתוך פחות מדקה. ההקמה של 11 מקומות חניה עלתה כ-100 אלף שקלים, וכל דייר משלם 60 שקלים בחודש על שירות ותחזוקה. מריה עדיין נרתעת ("קשה לחזור למכונית אם שוכחים בה משהו"), אבל במחשבה שנייה מסכימה שתדירות השיכחה נמוכה ביחס לתועלת הטמונה בנוחות שבמציאת חניה.
מונטיפיורי היא גם כר פורה למשרדי אדריכלים, שקבעו בה את משכנם. לצד הוותיקים כמו מנספלד-קהת, ארד שרון, אירית כוכבי, גולדשמידט-ארדיטי-בן נעים ומשרד אדריכלי הנוף ברוידא-מעוז, עברו לכאן משרדים צעירים כמו אריאל גושן, כנרת חממי, לילך גרוסברד ויפעת וינציגסטר, וכן המשרד של עמותת "מרחב". משרד האדריכלות של גרוסברד ווינציגסטר הוקם ב-2004, ומתמחה בבנייה פרטית ועיצוב פנים. הבניין ברחוב גרשון 14 הוא הפרויקט הראשון שלהן בשכונת מונטיפיורי.
מחירים לדוגמה
מי שיזדרז לחפש מציאות בשכונה יגלה שהמחירים נמוכים יותר מאשר במרכז העיר, אבל גם שהיו אנשים זריזים יותר שהקדימו לעשות כאן עסקות: רפלד מספר שדירת 70 מ"ר שעלתה לפני עשור 300 אלף שקלים תעלה היום כשני מיליון שקלים. בבניין שהוא הקים, דמי השכירות לדירת שלושה חדרים (70 מ"ר) הם 5,300 שקל; שני חדרים (48 מ"ר) עולים 4,400 שקל לחודש; ודירת הגג כ-6,000 שקל.
