מאחת המכוניות בקומת החניון העליונה יוצא גבר איטלקי מטורזן בחליפה מחויטת ובשיער גולש. הוא מסדר את הז'קט הכהה וצועד בנחישות לכיוון מעלית הזכוכית. כשייצא ממנה, הוא לא יגיע לרחוב אלגנטי בלב מילאנו, אלא לחנות ענק באזור התעשייה של נצרת עילית. כעת הוא יוצא מהמעלית, חוצה את מחלקת הירקות המעוצבת כמו שוק ציורי ברומא, נבלע במחלקת היינות המעוצבת כמו מרתף יין בבית עתיק בבולוניה, ושם שולף מצלמה ומצלם כמו תייר.
זהו האדריכל מיקלה סימאונה, שתיכנן במשך חמש שנים את הסופרמרקט הגדול ביותר בישראל, שנחנך לאחרונה על חורבותיו של מפעל "כיתן" שנסגר ונהרס. "לא עיצבתי כאן דיסנילנד, אלא רציתי להביא לפה את איטליה", הוא מתגאה, ואינו מהסס להיתלות באילנות גבוהים כמקורות השראה: מוזיאון גוגנהיים שתיכנן פרנק גרי בבילבאו; בניין הרייכסטאג ששיפץ נורמן פוסטר בברלין; שדה התעופה באראחאס במדריד שתיכנן ריצ'רד רוג'רס - לא פחות. מכל אחד מהם, הוא טוען, למד משהו ושאב רעיון שנשתל ב"מרכז המזון".
החנות החדשה מתהדרת בשם ובלוגו לא אטרקטיביים, אך היא מעוצבת לעילא. "מרכז המזון" מחזק תופעה מורגשת בשנים האחרונות, שבמסגרתה נפתחים ברחבי הארץ מסעדות, בתי מלון, אולמות אירועים וחנויות בעיצוב מוקפד שאינו מבייש מקבילות תל-אביביות. מאחורי הפרויקט עומדת משפחת חמוד מהכפר ירכא, שם פתחה לפני חמש שנים את הסניף הראשון של רשת המזון. נצרת עילית, שהייתה לאחד מסמליו הבולטים של מפעל הבנייה הישראלי, התאפיינה עד היום במבנים צנועים הנעדרים כל ניסיון להתעטף בסגנון עכשווי וראוותני. החנות החדשה בהחלט יוצאת דופן, ועדיין, מעטפת הבניין מורכבת מקירות של מסך זכוכית סתמיים שאינם מרמזים על אותה "איטליה" שעליה מדבר סימאונה, אלא מזכירים בניין הייטק באחד הקמפוסים באזור השרון.
אוכל מביא שמחה
ההשקעה העצומה, המפרנסת כעת כ-600 עובדים, עמדה על 300 מיליון שקל, והתוצאה משתרעת על פני שש קומות: שתי קומות של חניה מקורה (ל-600 רכבים), שתי קומות מסחריות (13 אלף מ"ר), קומת מסעדות (1,800 מ"ר) ושתי קומות אחסנה ותמיכה. בעתיד תקום כאן משחקייה להורים ולילדים ולצידה שטח מסחרי. "השיא של הבניין הוא ה-Food court, אזור המסעדות", קובע סימאונה. "אוכל מביא שמחה. רציתי לגרום לאנשים לנהור לפה ולאכול, ולכן אתה נכנס כאן לעולם אחר".
העולם האחר שהוא מתייחס אליו מורכב מסדרה של מסעדות, שכל אחת מהן מעוצבת באופן שונה: אחת כמו בית קפה בכיכר היסטורית, עם גלידרייה גדולה, אחרת כמו סמטה שקטה ברומא כשמעליה שמיים מלאכותיים, ובקצה הרחוב נמתח מראה המזח של ונציה. דווקא כאן, באזור הכי מצועצע בבניין, נפתחת מרפסת שממנה משקיפים הסועדים אל נוף העמק, כשהר תבור בולט בו היטב. לדברי סימאונה, המרפסת עוצבה בהשראת מסעדת הגג של בית הכל-בו Rinascente מול הקתדרלה של מילאנו.
לכאורה, מה חדש כאן? הקומות המסחריות ענקיות כמו בסניף "חצי חינם" בחולון, ועל מדפי המזון אי-אפשר למצוא חידושים משמעותיים. אך מבט נוסף מגלה מחשבה מעמיקה, הקפדה על פרטים ובחירה מושקעת בהיבט התכנוני והעיצובי. ההשקעה באה לידי ביטוי בריצוף, בחיפויי התקרה והקירות, בגופי התאורה, במדפים ובאביזרי התצוגה. בחיפוי הקרמיקה הצבעונית באולם המעבר בין הקומות, לדוגמה, הושקעו 2.5 מיליון שקל, והעיצוב הופך חדר מדרגות משעמם למקום מיוחד שלא רוצים לעזוב. "הם לא באו ואמרו לי: תעשה ככה או ככה", מתאר סימאונה את מערכת היחסים שניהל עם משפחת חמוד. "אני הבאתי את הרעיונות, בשיתוף פעולה מלא עם הלקוחות", הוא אומר.
סימאונה (42) ממשיך כאן אמנם את השפה התכנונית הנהוגה במרכולים, שבה העיקרון המרכזי הוא עיצוב כל מחלקה באופי שונה, אבל הוא נשען על מראות שראה בארץ הולדתו. הוא נולד לאב איטלקי, אמן זכוכית, ולאם ישראלית. את חייו העביר על קו תל אביב-רומא, ועל אף שהתחנך באיטליה, שירת בצה"ל והוא מדבר עברית שוטפת. "חוויות הילדות התרבותיות שלי עברו במוזיאונים ובכנסיות, שם למדתי ציור והאזנתי לקונצרטים, כך שאני בא מתרבות אדריכלית", הוא אומר.
אחרי לימודי אדריכלות ברומא ועבודה במשרד מקומי, בחר ב-2004 לעלות לישראל ולהשתקע בתל אביב, שבה פתח משרד אדריכלים בבעלותו. "בגיל 12 התחלתי לשרטט פרספקטיבות, וגם בצבא שירתתי כשרטט", הוא מספר, את הפער בין מה שהכיר באיטליה לבין המציאות הישראלית הוא תולה בהיעדר מסורת אדריכלית בישראל. "המעבר היה לי מאוד קשה מבחינה תרבותית", הוא אומר. "אומרים שהישראלים והאיטלקים מאוד דומים, אבל הם ממש לא". לדבריו, הוא לא מנסה ליצור כאן מסורת מקומית אלא מעדיף להמשיך לייבא את התרבות האיטלקית שבה צמח. "כשניגשתי לתכנן את אזור המסעדות ב'מרכז המזון', באופן אוטומטי חשבתי על רחוב באיטליה. זה בדי-אן-אי שלי".
סימאונה מדגיש שלא ניתן להשוות את הפרויקט לשדרה המפורסמת בלאס וגאס שמהווה העתק של ונציה. לדבריו, הרחוב האיטלקי שיצר בנצרת עילית הוא צר (שבעה מטרים בלבד), מעוצב בפשטות ומורכב מטיח מתקלף, מרפסות קטנות עם תריסי עץ ישנים וכביסה התלויה לייבוש. בלאס וגאס, לעומת זאת, ונציה מוצגת בשיא תפארתה כמקום נוצץ.
להגשים פנטזיות
עשר שנים לאחר שעלה לישראל, נראה שסימאונה מצליח להשתלב בשוק המקומי. הוא כבר הספיק לתכנן וילות בתל אביב, בהרצליה ובכרמל, דירות פאר במגדלי רמז וב-prime W, את הסניפים של מועדון זאפה בתל אביב, בירושלים ובמבצר שוני ואת החידוש של בית ציוני אמריקה בתל אביב. "מרכז המזון" היה הפרויקט הקמעונאי הענק הראשון שתיכנן, ולצורך כך ביקר בחנויות דגל עולמיות כמו KaWeDe בברלין וגאלרי לה פייט בפריז.
כעת הוא מתכנן מתחם בילוי ומסחר בשער פאלמר בחיפה שישתרע על 7,000 מ"ר. בתל אביב בולט מבנה המגורים החדש שנבנה במפגש הרחובות הירקון וגורדון, שעליו מתנוסס שמו באותיות לטיניות מוזהבות. "אני רוצה למתג את עצמי כאדריכל מגוון - וגם כאדריכל של האלפיון העליון. אני בא להגשים פנטזיות", הוא מפרט את שאיפותיו. "חשוב לי להכניס את הטעם שחסר פה, לדעתי: טעם של חו"ל, אבל כזה שמתאים לאוכלוסייה המקומית". ולסיכום הוא קובע: "אני באתי מאיטליה, והבאתי את איטליה לנצרת עילית".
>> הכיפה המעופפת: בית הכנסת המרכזי של נצרת עילית
>> מתעניינים בעיצוב מסעדות וחנויות? היכנסו
