הוא כאן סגנון בינלאומי
וועדות בדרך
ולא נדבר היום על טבע
כי לבן בתל אביב, מפה משם
זה הצבע של כולם"
שורות אלה, מתוך שיר מחווה ארוך שמופיע כאן בצד ימין, הוקראו בטקס הפרידה משלמה להט (צ'יץ'), כשזה סיים את כהונתו הממושכת כראש עיריית תל אביב-יפו באוקטובר 1993. הכותב הפואטי הוא שמאי אסיף, מהנדס העיר בעשור שבין 1984 ל-1994, והוא תיאר בטקס הפרידה את שלל הפרויקטים המונומנטליים שלהט והוא קידמו יחדיו: המשכן לאמנויות הבמה, תוכנית השימור, המזרקות, מרכז סוזן דלל, אולם נגה ועוד. פרויקטים ידועים לשמצה שנחנכו בתקופתו של להט (ששמאי לא הוביל את הקמתם) כמו כיכר אתרים
ומגדלי המשרדים במנשיה - לא מוזכרים בשיר.
הטיילת
את שמה של הטיילת, "טיילת צ'יץ'", העניק לה רוני מילוא כמחווה לקודמו, אך הרעיון המקורי היה של יהושע רבינוביץ', קודמו של להט. "בכל פעם שהוא נסע עם אנשים לטיילת הוא אמר שזה רעיון שהגה קודמו בתפקיד", מספר אסיף, "הוא היה אלוף המפרגנים. תמיד אמר שמשתמשים במלה הזאת מיידיש, כי אין מלה כזאת בעברית - משום שישראלים לא יודעים לפרגן. הוא ידע לפרגן".
האדריכל עמרי איתן, שעבד במשרדו של רכטר, נזכר בהתמודדות עם מכשול הדולפינריום, שעולה בימים אלה לכותרות בגלל המגדלים שעומדים לקום במקביל להריסתו. "אנחנו אמרנו אז שזה תקוע, אבל צבי עפרון (היזם המקורי של הדולפינריום, נ"ר) אמר שהוא קיבל את השטח מצ'יץ'", מספר איתן. הוא גם נזכר בפגישה בכיכר האופרה, שאליה הגיעו להט ויעקב אגם: "עוד לא הייתה ממש כיכר, ואגם פתאום הוציא לב אדום שמתכווץ ונפתח, ואמר 'את זה אנחנו הולכים לעשות בגדול'. זה היה לב העיר או לב הים או לב החוף. אני עמדתי מובך, וגם צ'יץ' ורכטר לא התלהבו מהסיפור וזה לא יצא לפועל. רעיון אחר של אגם, להט כנראה כן אהב, וזו מזרקת 'מים ואש' בכיכר דיזנגוף.
הגבהת כיכר צינה דיזנגוף
צבי לישר, האדריכל שהגביה את כיכר צינה דיזנגוף ותכנן את דוכני הפיס ברחבי העיר (שחלק גדול מהם יוסר בקרוב), מספר בשיחת טלפון מניו יורק כי ההיכרות שלו עם להט החלה כשתכנן תחנות מוניות בעיר: "התחנות היו בבוטקה ובסמרטוטים, ואני הכנתי דגם חדש. ארגון המוניות והמועצה לארץ ישראל יפה אמרו שצריך אישור של העירייה, הם אישרו, וצ'יץ' והסגן שלו לענייני תחבורה, דוד שיפמן, הגיעו לחנוך את התחנה הראשונה בדב הוז".
שימור לב העיר, עיר ללא הפסקה
מה שהפך את תל אביב לעיר תוססת הם לא הפרויקטים הנקודתיים, מוצלחים ככל שיהיו, אלא כנראה תוכנית התחדשות לב העיר של
מזור-פירשט, שזיכתה את מזור בפרס ישראל ושלהט קידם במרץ. תל אביב ננטשה בשנות ה-80, צעירים עזבו לערי השרון, העיר הייתה מרופטת ומרכז העיר התמלא בבתי מלאכה ומשרדים. "היה נדרש כאן ראש עיר שיסכים להתחכך בזמן הקצר לטובת הטווח הארוך", אומר פירשט. "לצערנו, החוויות המשותפות של מזור וצ'יץ' ירדו לטמיון ואין מי שיספר אותן (בשל מחלתו של מזור)".
אסיף, שמכיר את התוכניות היטב, מספר כיצד בוצעה התוכנית הלכה למעשה: "הוצאנו סעיף בחוק, תבענו את המשרדים על שימוש חורג ולא הסכמנו להיתרים, והמשרדים לאט לאט התחילו לעזוב. אנשים חזרו למרכז העיר, ובמקביל פתחנו גני ילדים ובתי ספר". כחלק מהתחדשות לב העיר, הפכה העירייה את רחוב נחלת בנימין למדרחוב, על פי תכנון של סעדיה מנדל.
כשמרכז העיר החל להשתקם, וכשרחוב שינקין הפך למיתוס של תת-תרבות אלטרנטיבית, הם החלו לזהות את איכויות מבני הסגנון הבינלאומי שנמצאים בעיר. "מי שהמליץ לצ'יץ' לשכור את שירותיי היה דני קרוון", נזכרת האדריכלית ניצה סמוק שמזוהה עם שימור העיר הלבנה. "תחילה עבדתי עם קרן תל אביב, והדברים התחילו לתפוס תאוצה לקראת הכנס ב-94" (כנס האדריכלות הבינלאומית הראשון שנערך בתל אביב, נ"ר). בשעתו לא ידענו לאיזה היקף השימור יגיע. הכוונה היא להאדיר את העיר בנושא הזה, אבל לא היה ברור אם אלו יהיו 10, מאה או אלף מבנים. לקח זמן להבין עד כמה המקום הזה חשוב". על להט היא מרעיפה מחמאות: "זה אירופה, זה לא הלבנט. הוא היה איש תרבות, איש משכמו ומעלה, ואני מתגעגעת אליו. לא עכשיו, בגלל שהוא נפטר, אלא בגלל שהרגשת שיש אבא שמוביל את העירייה".
מרכז סוזן דלל
במקביל לזכויות הבנייה ותהליך ההתחדשות הכללי, בוצעו ברחבי העיר פרויקטים נקודתיים ענקיים כמו מרכז סוזן דלל. "הקמת המקום בנווה צדק הייתה חלק מהתפישה של 'עיר ללא הפסקה'", מספר אסיף, "וחשבנו איך אנחנו שמים עוגן באזור מידרדר", מזכיר אסיף את הימים שבהם נווה צדק הייתה רחוקה מהתדמית העכשווית של שכונה ציורית ושאננה. "הבניינים כבר היו משופצים מסביב והייתה תוכנית לכיכר שתכנן האדריכל של התורם (אלישע רובין, נ"ר), אבל אני חשבתי שצריך לשנות את התוכניות", מעיד אסיף על עקשנותו. "נסענו יחד לראות פרויקטים בירושלים של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון, אני אמרתי שאני רוצה שהוא יעשה את התוכנית, וצ'יץ' נתן לזה גב מול התורם. הוא עמד מאחורי החלטות אמיצות שנותנות גיבוי למערכת".
להט גם ייזכר כיוזם של הקמת מרכז גולדה בשדרות שאול המלך, ותיאטרון גשר בקולנוע נגה בשדרות ירושלים ביפו. "אמרתי לו יום אחד, 'עד שלא יהיה לך מושב לכל תושב באיזה אודיטוריום - אתה לא תירגע'", מספר אסיף על החתירה של להט להקים מבני תרבות בעיר. גם "בית דני" בשכונת התקווה הוקם בתקופתו.
מגדלים ברוטשילד
את המשרדים שהוצאו ממרכז העיר היה צריך לשכן במקום אחר. אלה כבר היו ימי סוף כהונתו של להט, ובאזור רוטשילד-הרצל היו שני מגדלים בלבד – מגדל שלום הוותיק,
ומגדל ציון שנבנה בתחילת שנות ה-90. "היה ויכוח ענק איפה נכון להקים מגדלים והאם נכון להקים מגדלים בקצה רוטשילד",
מספר אסיף על ניצניו של הוויכוח שניטש עד עצם היום הזה. "הרבה אנשים בקהילה המקצועית היו נגד הקמת מגדלים, אבל אני חשבתי שאם העיר רוצה לממש את תפקידה הלאומי היא צריכה להקים מגדלי משרדים. ציץ' ידע להקשיב גם כאן לאנשי המקצוע".
התוכנית אושרה סופית שנים רבות לאחר מכן, בכהונתו של רון חולדאי, וסמוק מוסיפה: "ברגע שהחליטו על התוכניות למע"ר ההיסטורי, אמרנו 'אל תהרסו את הבניינים החשובים, אותם תשאירו'".
מגדלים באיילון ותוכנית שרונה
לפני כמה שנים אמר להט בראיון,
כי בניית המגדלים במרכז העיר מוגזמת בעיניו: "בזמנו הייתי בעד הבנייה של מגדלי עזריאלי
לאורך נתיבי איילון, כדי שישמש כמתחם תעסוקה. אולם, במרכז העיר צריך לשמור על צביונה, לשפץ ולשקם את הבתים הישנים, ולא לבנות מבנים גדולים. היום כל שטח ציבורי נהפך לאתר בנייה".
לא רחוק מעזריאלי, נחנך לאחרונה מתחם שרונה שסביבו מתרוממים מגדלי משרדים ומגורים. התוכנית, על מגדליה והמבנים לשימור, מתגלגלת בוועדות עשרות שנים. "קיבלנו את שרונה עם תוכנית שכוללת הריסה מלאה של שרונה", טוען אסיף. "היא הייתה בשלבים מתקדמים והמינהל רצה לקדם. אנחנו אמרנו שיש כאן פיסת היסטוריה. החברים של צ'יץ' מהליכוד אמרו 'על גופתם', כי זה היה המקום שבו הנאצים ישבו והם חלמו להרוס אותו סוף סוף. אבל בגיבוי של צ'יץ' במועצת העיר החלטנו לשמר 10 בתים".
"ולנו שיושבים כאן בין המשפטיםואולי רק בינתיים
איחולים, צ'יץ', הצלחה.
הרי שוב תשוב אלינו על חולות זהב
עם כל הזיו והלהט
והכול מהתחלה"
