כשחנן ויסמן יצא לפנסיה הוא החל פרק חדש בחייו. ויסמן, שנפטר לפני כחמש שנים בגיל 89, היה ניצול שואה שנולד על גבול רוסיה-פולין. מאז שעלה לישראל, ב-1949, עם אשתו ובתם היחידה, גרו שלושתם בדירת שיכון קטנה בגבעתיים, והתפרנסו ממכבסה שפתח.
אחרי שהפסיק לעבוד הקדיש את עשרים השנים האחרונות לחייו, יום יום, למפעל הנצחה של ממש: הוא בנה מגפרורים וחלקי עץ אחרים מודלים מדויקים של בתי כנסת שנשרפו במלחמת העולם השנייה. על כל מודל עבד חודשים, ובסופו של דבר בנה קרוב ל-50 דגמים. כ-14 מהם תרם לבית עדות בניר גלים.
איך זה התחיל? נכדתו, אירית שניר כהן, מספרת שתמיד אהב אמנות ונהג ללקט פריטים כמו מסגרות עץ וחלקי זכוכית צבעונית, ותמיד השתמש בהם ויצר מהם במו ידיו. יום אחד הראה לו שכן דגם קטן של אוניה, עשוי מגפרורים. ויסמן החליט לנסות לעשות משהו דומה בעצמו, וכנושא בחר את בית הכנסת בעיירה ודוביצה (סמוך לעיר קראקוב שבפולין), שבה פגש את אשתו, עוד לפני שפרצה המלחמה.
משם המשיך ועבד בהתמדה מדי יום, מהבוקר עד הצהריים. הוא חקר, קרא, אסף תמונות של מושאי עבודתו ולפיהן בנה את הדגמים, פרט אחרי פרט. כולם מייצגים בתי כנסת שאינם עוד, מלבד אחד: הבית שבו נולדה בתו, בגרמניה. הוא אף שם במרפסת הדגם הזה תמונה של אשתו מחזיקה את התינוקת.
הדגמים הראשונים נעשו רק מגפרורים: כל חזית בנה בנפרד ואז חיבר אותן. עם השנים הוסיף חתיכות עץ שונות לעבודתו, כמו מקלות של ארטיקים ומוטות דקים. "אני זוכרת כילדה שהחדשים היו לבנים ממש, ועם השנים העץ הצהיב והכהה", מספרת שניר כהן, "עם השנים הוא גם עשה דגמים גדולים יותר, הוא השתכלל".
ויסמן לא היה איש דתי, מספרת שניר כהן. כששאלו אותו למה בחר דווקא בבתי הכנסת כנושא, בתו מספרת שנהג לענות: "לא שואלים יהודי שאלה שכזו". ברשימות שהשאיר אחריו כתב: "אני מוצא סיפוק בכל מה שאני עושה, נהנה ממשפחתי, מאחל ומייחל שתמיד יהיו מאוחדים ומלוכדים. מי שאיבד משפחה, יודע להעריך כמה חשוב שיש משפחה".
לאחר פטירתם של בני הזוג ויסמן (אשתו הלכה לעולמה שלושה חודשים אחריו), עמדה דירתם ריקה, עם כל הדגמים בפנים. הוא חלם שהם יוצגו ביד ושם, אך הדבר לא הסתייע. עכשיו מבקשת נכדתו לחשוף אותם לקהל הרחב, ויחד עם הצלם גדעון לוין תיעדו את מפעלו, כל דגם משלוש זוויות שונות: מלפנים, מהצד ומזווית שנותנת פרספקטיבה של המבנה.
"זה היה מפעל חייו. הוא התעסק רק בזה. נרשם לתערוכות, מציג, מזמין אליו הביתה. חי את השואה – אבל בדרך יצירתית", מסבירה שניר כהן. היא מעצבת פנים שעובדת במשרדו של ירון טל, ומאמינה שסבה השפיע על בחירתה המקצועית: "עבודת הידיים הזו, המדויקת והאסתטית – הוא היה מאוד מסודר, מאוד פדנט. ראיתי אותו בונה כילדה, אני זוכרת את עצמי לפחות פעמיים או שלוש פעמים בשנה, מגיל קטן, רואה ומקשיבה להסברים שלו. גדלתי לאור היצירתיות והדיוק שלו".
עוד פריטי עץ ייחודיים בעבודת יד:
>> סיפורו של ראובן רינקביץ, הנגר שגילף באהבה את כל צרכי משפחתו
