בית חדש ביד אליהו, שנבנה בשיטה מתועשת, מצליח להפיג את החששות מפני טכנולוגיות בנייה חדשות. הבית נבנה על מגרש שנותר ריק במשך עשרות שנים, ''שן חסרה'' בשורה של מבנים טוריים, הטיפוסיים לשכונה הוותיקה שבמזרח תל אביב. עמיחי שרון
(40), האדריכל שתיכנן את הבית, מעיד על היתרונות בשיטת הבנייה המתועשת: זמן ביצוע מהיר יותר, יכולת דיוק וגימור גבוהים יותר, גמישות לשינויים והרחבות, עמידות טובה בפני רעידות אדמה, בידוד איכותי יותר ובקירות תעלות מוכנות לתשתיות החשמל והאינסטלציה, מבלי להזדקק לחציבות כנדרש בבנייה שגרתית בבלוקים או בטון. מה החיסרון? בעיקר החשש הטבעי, והלא בטוח מוצדק, של אדריכלים ולקוחות מפני שיטות חדשניות.
>> עוד בית בשיטה חדשנית: בית הפח ברמת הגולן
בבנייה תעשייתית השלד והקירות מיוצרים במפעל ולא נבנים באתר, כמו בבנייה ''רטובה'' עם בלוקים וטיח. הם מגיעים לאתר מוכנים, ומכאן איכות הדיוק והגימור (המידות שבתוכניות הבנייה מוזנות למחשב). העמידות בפני רעידות אדמה נובעת מכך ששלד הפלדה גמיש יותר משלד של בטון מזוין.
בישראל של שנות ה-50 וה-60 נתח משמעותי מהבנייה התבצע בעזרת מרכיבים מתועשים. הטכנולוגיה בענף הבנייה התפתחה והשתכללה הודות לפעילותן בשוק של חברות כמו "אשטרום" ו"יובל גד", וכן משרד השיכון, שעודד את הנושא. 1967 הייתה השנה שבה נעצרה ההתפתחות הטכנולוגית בענף: כוח העבודה הזול שהגיע מיד לאחר מלחמת ששת הימים מהשטחים והציף את אתרי הבנייה, החזיר את הענף לימי קדם, והבלוק והמלט דחקו את התיעוש. אין פלא שהיום בנייה מתקדמת בישראל נתפסת בטעות כמדע בדיוני.
זו הייתה שיטת בנייה פופולרית בשנות ה-50 וה-60. אחרי מלחמת 67' הגיע מהשטחים כוח עבודה זול, שעבד בשיטות הוותיקות (צילום: דור נבו)
את המגרש רכשו בני זוג, הורים לשני ילדים, לאחר שבמשך שנים גרו בשכירות בהמשך הרחוב. הם ביקשו משרון לבנות להם בית עם גינה. את ניסיונו בתכנון בתים פרטיים רכש שרון במשרדם של האדריכלים אלכס מייטליס וצבי דונסקי. את משרדו העצמאי פתח ב-2010, ומאז כבר הספיק לתכנן ולעצב כמה עשרות בתים ודירות (למשל, דירה קטנה בבניין לשימור, ברחוב נחמני בלב
תל אביב).
דלת כניסה מברזל (צילום: טל ניסים)
הבית נבנה בנסיגה משמעותית מקו המגרש בגלל תוכנית עירונית להרחבת הרחוב, וכך נוצרה בחזית גינה פתוחה לרחוב. בקומת הכניסה ממוקמים מטבח וסלון שפונה אל הגינה האחורית. את ההתמודדות עם מחסור באור ובאוורור טבעיים, האופייניים לבתים טוריים שיש להם רק שני כיווני אוויר, פתר האדריכל באמצעות יצירת מרווח בין הבית ובין הבית הצמוד לו. אל המרווח שנוצר ''חודרת'' הגינה האחורית ובאופן זה נוצרה חזית שלישית, שמכניסה אור ואוויר גם למרכז הבית.
בקומה העליונה חדר הורים וחדר גדול, משותף לשני הילדים. שרון תיכנן את חדר הילדים כך שבעתיד ניתן יהיה לחלק אותו לשניים באמצעות ארון בגדים (ראו תוכניות בסוף הכתבה). לכן כבר עכשיו יש לו שתי כניסות ושני חלונות, שאחד מהם פונה לחצר הפנימית שנוצרה. גם חדר ההורים נהנה מחלון רחב אליה, וכדי שהחלונות לא יפנו לקיר חשוף וסתמי, הוא נצבע בצהוב וחופה ברשת מתכת, שעליה יטפסו הצמחים שנשתלו באחרונה באדמה שלמרגלותיו. כאשר יתכסה בצמחים יבצבץ מבעד לעלים הירוקים הצהוב.
כך נראה הקיר הצהוב מתוך הסלון. בעתיד הוא יהיה ירוק (צילום: טל ניסים)
גם חדר ההורים נהנה מחלון נוסף בזכות המרווח שתוכנן (התמונות צולמו לפני האכלוס, והריהוט הושאל מ''קסטיאל as is'') (צילום: טל ניסים)
קומת חדרי השינה רוצפה בלוחות עץ סנדוויץ' פשוט. מבט מחדר הילדים לכיוון חדר ההורים (צילום: טל ניסים)
החלון השני בחדר ההורים פונה לגינה האחורית ונבנה בתוך נישה רחבה, שבולטת מקו החזית ואינה מחושבת כשטח בנייה, מגדילה את החדר ויוצרת ספסל ישיבה או מדף נוח. חדר הרחצה בקומה משותף להורים ולילדים, ואין בו אמבטיה, כי אם מקלחון גדול.
בחדר הרחצה המשותף אין אמבטיה, כי אם מקלחון גדול, שממנו יציאה למרפסת (צילום: טל ניסים)
כבר בשלב התכנון הראשוני התקשה שרון לאתר מיקום נוח לממ"ד, שיתאים לצרכי המשפחה ולמידות המגרש. לאחר שערך כמה תוכניות ונוכח לגלות ששילוב ממ"ד באחת משתי הקומות יפגע בתפקודו של הבית, הוחלט לחפור מרתף ולמקם אותו שם. המקלט אמנם הקפיץ את עלות הבנייה, אך הוסיף לבית שני חדרים גדולים, שבחלקם מוארים ומאווררים באמצעות חצר מונמכת ("אנגלית").
בקומת המרתף (צילום: טל ניסים)
"אחרי שהתכנון נגמר והתוכניות עשו את דרכן האיטית לקראת קבלת היתר במסדרונות העירייה, התחלנו לחשוב איך לבנות אותו", מספר שרון. לאחר שגילה שהלקוחות פתוחים לרעיון של בנייה מתועשת, שמח על ההזדמנות להתנסות בשיטה המתקדמת, שלשמחתו לא דרשה כל שינוי או עדכון בתוכניות.
הקירות עם פתחי החלונות והדלתות, וכן מרכיבי שלד הפלדה, יוצרו על פי התוכניות, וללא מגע יד אדם, במפעל חברת "אסגרד", שמתמחה בבנייה מתועשת. הם הובאו במשאית לאתר, וצוות העובדים של החברה חיברו קיר לקיר. תוך עשרה ימי עבודה ניצב שלד הבית השלם (תהליך שאורך בבנייה רגילה כחודשיים).
המחיר דומה למחיר בנייה רגילה: במקרה הזה הקמת הבית, שמתפרס על שטח בנוי של 143 מ"ר, עלתה 1.1 מיליון שקל. חלק ניכר מהעלות היה בגין בניית המרתף, שהוקם בצמוד לשני הבתים הוותיקים הניצבים משני צדי המגרש.
בעיצוב הפנים לא נעשה שימוש בחומרים יוקרתיים, להיפך: המדרגות וקומת חדרי השינה, למשל, חופו בלוחות עץ סנדוויץ' פשוט, וקומת הכניסה רוצפה במרצפות טראצו כהות. לדברי שרון, בחירת החומרים הושפעה מהאופי החומרי של הבתים האחרים בשכונה: "היה לנו ברור שאנחנו רוצים לעבוד עם חומרים ישירים וגולמיים", הוא מסביר את העיקרון המרכזי בשפה העיצובית של הבית.
מהמטבח יש דלת יציאה לגינה (צילום: טל ניסים)
מאותם לוחות עץ סנדוויץ' נבנו גם המדפים בסלון. עבודות הפרזול נעשו מברזל חשוף מצופה בלכה שקופה, ומשטחי העבודה במטבח הורכבו מפלטות בטון מתועשות מיובאות, שנחתכו והותקנו בידי בעלי הבית, בעזרת חבר. מאותו בטון נבנו גם מדרכי החוץ, ספי החלון ומשטחי ארונות האמבט. בחדרי הרחצה והשירותים נעשה שימוש באריחי קרמיקה לבנה "כמו פעם". את דלתות הברזל בקומת הקרקע ביצע מסגר. לצורך הצילומים רוהט הבית, שהיה עדיין ריק, בפריטים מבית ''קסטיאל as is'', המתאפיינים גם הם בחומרים חשופים. "לא ניסינו לעשות בית של מגזינים עם ניחוח אירופי, אלא משהו יותר גולמי, שמתאים למקום הזה. בסופו של דבר הבית יוצא דופן בסביבתו, אך גם שייך", מסכם שרון.
- נגרות: נגריית אברהים וחאלד בע"מ
- מסגרות: ''יוסי עיצובים''
- רהיטים: ''קסטיאל as is''
- תנור ומקרר: ''smeg''
עוד אדריכלות
בשיטות בנייה שונות:
>> בית הפח: שלד פלדה, לוחות של גבס, צמר סלעים וחיפוי של פח
>> בית הקלקר בנהריה
