מאת נעמה ריבה
הנושאים האקדמיים שעולים לעתים קרובות בבתי ספר ישראליים לאדריכלות עלו גם בפרויקטי הגמר בבצלאל 2014: דיור, עיצוב עירוני, מבנים מורכבים ושימור. אלה נושאים שאדריכלים עוסקים בהם ביום-יום, ושתוצריהם האקדמיים מדגישים את הפערים הגדלים בין האקדמיה היצירתית למציאות הקבלנית. מתוך הסטודיות בלטה קבוצת "פוסט ברוטליזם", שאותה הנחו האדריכלים צבי אפרת, נתנאל אלפסי ותומר הררי - סטודיו שבו נחשפו הסטודנטים לפרקטיקות של זרם הברוטליזם, שמקורותיו בצרפת ובאנגליה ושמאפיין גם את האדריכלות הבאר-שבעית. תוצרי הסטודנטים מאתגרים ומשלבים בין צורניות יוצאת דופן, חומריות, אג'נדה וחדשנות. וכיוון שעבודות סטודנטים ממילא רחוקות מהמציאות, נראה כי תוצרי הסטודיו איתגרו את אי-ההיתכנות יותר מהרגיל. הנה כמה עבודות בולטות.
ברוטליזם ברוח הזמן
רבים בימים אלה צועקים שהפריפריה אינה ממוגנת, וכבר הוסק שלתמ"א 38 אין היתכנות כלכלית ביישובים החשופים ביותר לאיום רקטות ולרעידות אדמה בצפון ובדרום. העיר היחידה שהמדינה מיגנה באופן גורף היא שדרות, והתוצאה בהתאם: האסתטיקה האדריכלית שהתקבלה שם לוקה בחסר במקרה הטוב, ובמקרה הרע דומה לסט של סרט מלחמה. גם הפתרונות של תמ"א 38 בעייתיים, שכן הם הופכים לחלק ממציאות קבועה, והאזרחים משלמים מחיר יקר ומקבלים תוצר שהוא חלק בלתי נפרד מביתם אף שהם זקוקים לו רק לעתים נדירות.
מבשרת רקנטי, בת 27, זיהתה את החולשות של תמ"א 38, ולאחר שבדקה שלוש ערים בצפון – בית שאן, צפת וטבריה - איתרה שטח בטבריה כזירת מבחן. המקום קרוב לתשתיות קיימות באזור התעשייה בעיר. בניגוד לפתרונות המיגון הקיימים או לאלה המאפשרים התגוננות מפני רעידות אדמה, הפרויקט של רקנטי פועל גם בשגרה וגם בחירום. זהו פארק שבו משובצים אלמנטים שמשמשים בעת שגרה כריצוף, סככות ומקומות ישיבה, ואילו בעת חירום המשטחים הדו-ממדיים מצמנט-בורד מתקפלים והופכים למבנים קטנים שיכולים לאכלס זוגות, משפחות וקהילות חדשות שמתהוות בימי אסון. אמנם, נקודת הפתיחה של רקנטי היא מענה לרעידות אדמה, אך הפתרונות המתוחכמים שעיצבה מעלים שאלה בנוגע לפתרונות מיגון גם בפני רקטות.
שכונה צבאית-אזרחית
המצב הביטחוני ששורר בישראל מאז הקמתה הפך את הצבא לחלק בלתי נפרד מהמרחב: 46 אחוזים משטחה של המדינה מוגדרים כשטח צבאי סגור. לא רק בנגב וברמת הגולן יש שטחים צבאיים נרחבים, אלא גם בלב המטרופולין. דוגמאות: מחנה סירקין, התעשייה הצבאית, מחנה גלילות, צריפין. אלון שריג, בן 27, וניר שוויקה, בן 29, ציינו את העובדות האלה בטקסט שמלווה את עבודתם.
שוויקה ושריג כותבים: "614 קמ"ר של מחנות צבאיים בנויים – מעט יותר משטחן של 13 הערים הגדולות בישראל יחד – עובדה שמאפשרת את מרחב הפעולה הנוח וחסר הדאגות של מערכת הביטחון". הם בחרו במחנה תל השומר, המשתרע על פני 2,100 דונמים ובו פוטנציאל תכנוני של 15 אלף יחידות דיור, ורישתו מחדש את השטח לבלוקים, כך שכל בלוק יכיל גם אנשי צבא וגם אזרחים. "אנחנו גם ככה נמצאים בסיטואציה מטושטשת", אומר שריג. "אין מלחמה ואין שלום. יש מציאות מעורבבת, אז בואו נעשה משהו עם זה".
המקום שהם יצרו מכונה "נווה שיקגו", והוא מהווה חלופה לבסיסי הצבא התעשייתיים הישנים, שלדעת שוויקה ושריג ביטאו את החזון הציוני בכך ששילבו בין פעילות צבאית להקמת קהילות יהודיות חדשות (בנגב למשל). שיקגו הישראלית היא "אבולוציה בכיוון ההפוך", לדברהם. כלומר, זו צורת התיישבות שמעדיפה להתכווץ ולהתכנס במקום להתפשט. התכנסות זו מהווה, כהגדרתם, "קרקע למיקרו-אורבניזם מיליטנטי, השואב תבונה אזרחית מחוכמת מלחמה".
בית קברות ככלי לדיור בר-השגה
סטודיו מעניין נוסף התקיים בהנחיית האדריכליות ליאת בריקס ומתניה ז"ק וחקר את המושג "אדריכלות אזרחית". הסטודנטים בדקו כיצד האדריכלות משפיעה על החברה בתחומים כמו חינוך, יחסי יהודים-ערבים, וגם בתי קברות. ההיסטוריים שבהם, כמו טרומפלדור ונחלת יצחק בתל אביב, הפכו לחלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני, בעוד שבתי העלמין החדשים התמקמו מחוץ לערים. נעמה לייב, בת 28, משרטטת תרחיש שבו ערינו מתמלאות בקברים, והיא מציעה חלופה לקבורה ההלכתית - זולה וסביבתית יותר. הפרויקט קורא תגר על מונופול תעשיית הקבורה, שבה כל מ"ר עולה בממוצע 8,750 שקלים, תעשייה שמגלגלת מאות מיליונים מדי שנה.
לייב בחרה עתודת קרקע מתוכננת בפי גלילות, בה מתכנן משרד האדריכלים פירשט-מזור שכונה בת 1,500 דונמים, ותיכננה בה בית קברות תת-קרקעי בהתאם לחוקי ההלכה. הכניסה אליו מתבצעת בנפרד מהכניסה לשכונת המגורים. התכנון קהילתי, ולמרות שלחלקנו הוא יצטייר כמורבידי, כנראה שבעידן שבו כל מטר קרקע בערים שווה זהב, עדיף להקדיש את השטח שמעל פני האדמה למען החיים ולא למען המתים.
שביל אופנים כמחבר בין ערבים, יהודים, דתיים וחילונים
לירון הרשקו, בת 28, חיפשה אנשים שמתגוררים בקהילה אוטופית, והגיעה לעין הוד. בביקורים שלה ביישוב הפסטורלי היא פגשה תושבים של ארבעה יישובים סמוכים: עין חוד - היישוב המקורי שבו מתגוררים מוסלמים; עין הוד – קהילה יהודית חילונית; ניר עציון – קהילה יהודית דתית; וימין אורד – קהילת נוער עולה.
הרשקו זיהתה את הצרכים המשתנים של הקהילות. לדעתה, החיבור ביניהם הוא בעיקר שימושי וטכני, והיא מתכננת שביל אופניים שמחבר בין ארבעת היישובים, כשלאורכו תחנות עצירה. התחנה המרכזית הוא בית ספר דו-לשוני שימוקם בסמוך לגן שעשועים ולמגרש ספורט הקיימים בעין חוד, וישתלב בהם. יהיו בו גם ספרייה ומרכז תרבות.
