מאת נעמה ריבה
ההרכב האנושי של הסטודנטים בבית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל שונה מהמחלקות האחרות בישראל. בין כותלי בתי הספר בטכניון, באוניברסיטת תל-אביב ובבצלאל יש סיכוי טוב לפגוש ילדים מגונדרים של בני המעמד הבורגני-גבוה, ואילו כאן התמהיל מגוון יותר: יש כמובן מתנחלים, אבל גם ערבים, דתיים ואנשי פריפריה. נקודה נוספת שמבדילה את אריאל מבתי הספר האחרים - מלבד העובדה שהיא נמצאת מעבר לקו הירוק והם לא - היא שהתלמידים בחיפה, בתל-אביב ובירושלים שואבים השראה מהמרקם העירוני הרב-שכבתי סביבם, ולכן רבים מהם בוחרים למקם את פרויקט הגמר בעיר לימודיהם. הסטודנטים שהגישו השבוע את פרויקט הגמר בהנחיית האדריכלים בני לוי, יואב לניר, דנה אוברזון, איציק אלחדיף ואודי מנדלסון בחרו להתרחק מאריאל. כנראה שאפילו למי שתומך בקיומה, העיר לא מספקת השראה. ועדיין, בין עבודות הגמר מצאנו כמה הצעות מרתקות.
300 מטרים של עתיקות
מנחם שיינין, בן 27, הוא תושב בת-עין שבגוש עציון. מלבד לימודי אדריכלות, הוא גם בוגר תואר ראשון בחינוך ובהוראת לימודי ארץ ישראל ותנ"ך במכללת הרצוג, מסיים במקביל תואר שני במורשת ישראל באוניברסיטת אריאל וכותב תזה על שימור ארכיאולוגי, עם דגש על אתר מתקופת הברזל בשפלת יהודה. שיינין גם עובד במשרד "עמי גבירצמן אדריכלים" העוסק בפיתוח אתרים ארכיאולוגיים.
פרויקט הגמר שלו מחבר בין מתחם ממילא בירושלים לעיר העתיקה (ראו תצלום גדול למעלה). שיינין מנצל מקטע קיים של כ-300 מטר, שלא עושים בו שימוש כיום, ושלאורכו מערך של קשרים בין מפלסים, חללים ואלמנטים אדריכליים עתיקים. הפרויקט חושף את הולך הרגל לממצאים הארכיאולוגיים שנעלמים כיום מעיניו ומתודעתו.
בשנה האחרונה נפגש שיינין עם אנשי מקצוע מרשות העתיקות שחשפו אותו לממצאים. לדבריו, המערך המתוכנן מציע לחשוף לציבור את בית המרחץ הביזנטי שלמרגלות שער יפו, ללכת בחפירות של מצודת מגדל דוד, לעבור במאגר מים מהתקופה האיובית, לראות את אמת המים הקדומה שהובילה מים לירושלים ולצעוד על אבני רחוב הדקומנוס הביזנטי. סופו של קטע דרך זה מסתכם בבריכת חזקיהו, הנסתרת גם היא מן העין וכמעט שאינה מוכרת, למרות גודלה העצום - 40 על 70 מטרים. לדעתו, בבריכה יש פוטנציאל לפיתוח מרחב ציבורי מרתק, שיהווה "תחנה נוספת לפני המשך העלייה בדרך אל קודש הקודשים".
למה הוא החליט לעסוק בכמה תחומים במקביל? מבחינתו, אין דרך אחרת. "אני סבור שכדי לעסוק ביצירה, ובמיוחד בזו האדריכלית, חובה לגעת בתחומי ידע אחרים, ללמוד ולהכיל אותם. האדריכלות מבחינתי היא כלי שמאפשר לנו לצקת באמצעותו תוכן ומשמעות ליצירה. הרי אנו פועלים בתוך עולם ומבקשים להתערב בו. איך נדע לפעול בלי לדעת איפה ועל מה אנחנו חיים ונשענים, ובכלל, מאיפה באנו? כאן נכנס החיבור שלי ללימודי ארץ ישראל, מורשת וארכיאולוגיה קדומה של עם ישראל".
עדות לחיבור בין תחומי העניין נמצא בבית של שיינין, שאותו הוא בנה בעצמו - יחידת דיור מעץ בת 28 מ"ר,בחצר הבית של הוריו.
מודל אחר להתחדשות
לירן יהודה שוקרון, בן 27, מתגורר בתל-אביב ועובד במשרד "רונה-כהן אדריכלים". אם יש סטודנטים שבוחרים להיאחז במציאות מול כאלה שמחליטים להתרחק ממנה, שוקרון שייך לקבוצה הראשונה. הוא בחר להתמקם בעיר הולדתו, באר-שבע, ותיכנן רצף מבנים בשטח הריק והגדול שפעור מאז קום המדינה בין העיר העתיקה, קניון הנגב והתחנה המרכזית. הפרויקט משתרע על שטח גדול – 215 דונמים - שבו הוא מתכנן 3,000 יחידות דיור.
שוקרון שואף לייצר דחיסות בעיר, כתנאי בסיסי לחיים במציאות ים-תיכונית. "אין הכוונה לציפוף", הוא מדגיש, "אלא להופעה מרחבית חדשה". לדעתו, באר-שבע "שואפת להתרומם לא מתוך רעיונות אדריכליים אלא מתוך רעיונות בינוי המביאים בחשבון רק חלומות קפיטליסטיים הדנים בפרטיות מוחלטת, בנוף ובמימוש של דימויי הצלחה". הפרויקט מציג מודל אחר להתחדשות. לרוב, התחדשות עירונית כוללת פינוי-בינוי לטובת הקמת מגדלים משוכפלים שמורכבים מאוסף של קומות זהות. ההצעה של שוקרון מתבססת על מרקם אבסטרקטי של בניינים, ששונים זה מזה ומתאימים לדעתו רק למקום שממנו הם צומחים.
האם הפרויקט יכול להתקיים? הפרויקט מציג אוטופיה שקשה לראותה מתממשת במציאות הקבלנית הישראלית, אבל שוקרון חושב אחרת: "לתפישתי, בינוי כזה הוא ריאלי. לצורך הוכחת הרעיון המוקצן הזה הגשתי מערך שלם המושתת על עקרונות תכנון, מקנה מידה עירוני ועד קנה מידה מפורט. הם מביאים בחשבון נתונים רבים, בהם תנועת בני אדם וכלי רכב, שטחים ירוקים, מוסדות חינוך, מבני ציבור ויחידות מגורים".
הוא גם חשב על חומרים שונים, בהם לבני טרקוטה וכן בטון מטויח וחימר, המחזקים את הקשר לאדמה.
הקהילה שמאחורי החומה
עבודה מעניינת נוספת היא של שולי סרסיק-פיטוסי, בת 26, המתגוררת ברמת-גן ועובדת במשרד "עמידן קוטלוביץ אדריכלים". היא בת להורים שעלו לארץ בשנות ה-70 מדרום-אפריקה ומארצות-הברית, חזרו בתשובה והתיישבו ברובע היהודי בירושלים, שבו הם חיים עד היום.
פרויקט הגמר שלה עוסק בקהילה הארמנית שמתגוררת לצד משפחתה. "הקהילה הצליחה לנתק את עצמה מסביבתה ולחיות במעין שקט מוחלט בלב העיר העתיקה, ההומה כל כך", היא אומרת. "הכרתי מעטים מבני הקהילה, ותמיד הופתעתי מחדש מהפרדוקס הגדול שבין היותם אנשים נורמטיביים, משכילים ומודרניים לבין העובדה שהם חיים במתחם מסוגר כל כך, מאחורי חומה גבוהה ומסיבית. היה לי ברור שבפרויקט הגמר ארצה לחקור את הקהילה כמקרה מבחן להתבדלות אתנית, ולתכנן עבורה".
הפרויקט מורכב משני מרחבים עיקריים: האחד עוסק בזיכרון השואה הארמנית - אירוע שמדינת ישראל צריכה להעניק לו הכרה, לדעתה - והאחר מיועד למגורי דור ההמשך של הקהילה. "הפרויקט מבקש למצוא אפשרות לנטיעת שורש בעיר ולחיזוק תחושת השייכות אליה", מסבירה סורסיק-פיטוסי, "בין מה שהיה לבין מה שעתיד להיות, בין הזיכרון למתחדש".
