לא כל אחד מחזיק עוגב בסלון, אבל עמי מעיני הוא
לא כל אחד. אצל המלחין הוותיק, המתגורר בדירה צנועה עמוסת ספרים ודיסקים בצפון הישן של תל אביב, עוגב גדול תופס חלק נכבד מהסלון, והבית כולו מתנהל סביבו. את העוגב הציב מעיני (78) כמחיצה בין הסלון והמטבח, והוא מתנשא לכל גובה החדר, כשלצידו ניצבים גם פסנתר כנף ונבל. "כל עוגב נבנה במיוחד למקום שבו הוא אמור להיות", מכריז בעל הבית כשהוא ניגש לכלי הנגינה העצום ומפעיל אותו. רק עוד חמישה עוגבים ביתיים כאלה יש בישראל, מדינה שיש בה ככל הידוע כ-50 עוגבים – רובם בכנסיות ולא בבתים פרטיים של משוגעים לדבר - ועוד שישה בשטח הרשות הפלסטינית.
עד לפני שנתיים נערכו בדירה קונצרטים ביתיים קבועים, אך באופן מפתיע, האיש שהחליט לשלם 100 אלף דולר בעבור כלי הנגינה העצום בכלל לא מנגן בו. מי שמגיע לכאן בקביעות כדי לעשות זאת הוא פרופ' אלכסנדר גורין, נגן עוגב בכיר ומורה באקדמיה למוזיקה של אוניברסיטת תל אביב, ידידו של המלחין. מעיני, אדריכל בהכשרתו, שקד על עיצובו של ארגז העוגב; גדעון שמיר, המתמחה בבניית עוגבים ובתחזוקתם, בנה אותו. העוגב הזה מורכב משתי מקלדות לנגינה בידיים, מקלדת לרגליים, ותשע סדרות של חלילים (רגיסטרים בלשון המקצועית) - הכל יוצר בגרמניה בהזמנה אישית, כמו גם הכיסא המיוחד שנועד לרפד את ישבנו של הנגן. ארגז העוגב מורכב מקונסטרוקציה של עץ בוק, וכל השאר עשוי עץ אורן.
באופן חריג, למען אורחיו העיתונאים, מסכים מעייני לגשת לעוגב ומדגים כיצד מנגנים בו, והדירה הקטנה מתמלאת במצלול תזמורתי עשיר וסמיך שרק עוגב יכול להפיק. המחשבה על השכנים הנחרדים עולה מיד, ומעיני מזדרז להרגיע: "אחרי שהתקנתי את העוגב פנתה אלי השכנה מלמטה. חשבתי שהיא הולכת להתלונן על הרעש, אבל להפתעתי היא אמרה שכיף לה לגור מתחת לכנסייה". בצער הוא מוסיף, כי "אין פה הצליל הענק שיש בכנסייה".
המבצר של מפא''י ומקורביה
אכן, הבית שלו רחוק מלהיות כנסייה. מעיני הוא אחד מוותיקי הדיירים ב"מעונות עובדים ח'", מהסמלים של אדריכלות הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל של שנות ה-30. מעונות העובדים הוקמו במקומות שונים במרכז תל אביב ביוזמת ההסתדרות ונועדו לשמש את חבריה באופן שווה, אלא שבפועל רק חברים מקורבים זכו לקבל את המפתחות. "מבצר של מפא"י", מספר מעיני שהתגורר כאן כבר בילדותו, "אנשיו דאגו מאוד לא להכניס דיירים שאינם אשכנזים או כאלה שהם בעלי כלבים".
כל השמנה והסולתה של החברה העברית התגוררה כאן: ראשי הנהגת היישוב כמו גולדה מאיר, שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון, שחקני תיאטרון (בן ציון זילברג ובנו, במאי הקולנוע יואל זילברג), עיתונאים בכירים (חיים שורר, עורך "דבר"; יצחק יציב, עורך "דבר לילדים"; דוד זכאי, עיתונאי בכיר ב"דבר"), פקידים גבוהים ואנשי חינוך (גרשון זק, מייסד הכפר הירוק ו"בית צבי"). לאחרונה פירסם פרופ' נתן ינאי, אחד מדיירי הבניין הוותיקים, את הספר "השכונה" (הוצאת כרמל) המציג את נקודת מבטו על החיים במעונות עובדים ח'.
את המתחם תכנן האדריכל אריה שרון, שהיה בעצמו מקורב לראשי ההסתדרות, ויחד אתו עבד המהנדס יהודה מעיני, אביו של עמי. הודות לכך, זכתה משפחת מעיני לקבל בקלות יחסית את הזכות לרכוש דירה מוזלת במעונות עובדים. המתחם מנוהל עד היום כקואופרטיב – שהפעיל למען הדיירים ועדת קבלה, מסעדה, בית כנסת, גן ילדים ומכבסה, כולם אינם פעילים עוד. הבניין מעוצב בסגנון הבינלאומי וכמתחם סגור העוטף גינה מלבנית גדולה שנועדה לחזק סביבה קהילה עירונית, בדומה למדשאה המרכזית בקיבוץ. בשנות ה-90 הורחבו הדירות ב-20 מ"ר על חשבון החצר, אך אופיו של הבניין נשמר והוא נחשב גם היום ליעד נדל"ני נחשק.
לדירה בקומה השלישית נכנס מעיני יחד עם הוריו ב-1938, כשהיה בן שנתיים בלבד. "הבית הזה נושא בחובו הרבה מאוד מההיסטוריה של המדינה", הוא אומר ומעלה את הזיכרון הראשון שלו: כשהיה בן שלוש, נמלט עם אימו למקלט לאחר שהחלה הפצצה של מטוסים איטלקיים על שמי תל אביב. לימים, בעקבות ההגבלות שהטילו הבריטים על עליית יהודים לארץ ישראל, הוסתרו מעפילים בדירות הללו, מאחר שהייתה זו קבוצת הבניינים הראשונה שהוקמה בסמוך לנמל תל אביב. מאחת הדירות שידרה "ההגנה" את שידורי "קול ההגנה", ובמלחמת העצמאות הוצב על גג הבניין תותח 22 מ"מ לירי על מטוסי אויב.
לנגן מוזיקה קאמרית עם אריק איינשטיין
גם מעיני, כמו הבניין שבו הוא גר, נושא בחובו הרבה היסטוריה והישגים. בילדותו התבלט כנגן ויולה וכינור מחונן. בהיותו אחד הילדים הבודדים שידע לנגן בוויולה, השתתף בהרכבים קאמריים שבאחד מהם היה גם תלמיד כינור אחר של הגב' עטרה גליקסון-הרץ, המורה המיתולוגית למוזיקה של ילדי תל אביב – קראו לו אריק איינשטיין. אבל מעיני התעניין גם בדברים אחרים, ורצה להיות אדריכל.
ב-1960 סיים את לימודי האדריכלות בטכניון. תחילה עבד תקופה קצרה בארצות הברית, במשרדו של האדריכל האגדי איי.אם.פיי (I. M. Pei). עם שובו ארצה עבד במשרדו של יצחק פרלשטיין, אצלו השתתף בתכנון שכונת רמת אביב ורצועת חוף הים של תל אביב. לאחר מכן עבד כמה שנים במשרדם של אריה ואלדר שרון, שם השתתף בתכנון בית חולים באשדוד (שלא נבנה), בניין בנק ישראל בירושלים ועוד.
ב-1971 החליט לפרוש מהמקצוע, ולהקדיש את כל זמנו למוסיקה ולהוראה. "למדתי כל כך הרבה דברים שונים ולא רציתי לבזבז את זמני עם אנשים שאני לא רוצה להיות במחיצתם", הוא מסביר ביובש טיפוסי לו מדוע פרש מהמקצוע. "היות שכל הזמן עסקתי במוזיקה, ראיתי שבמוזיקה אני יכול לעשות מה שאני רוצה, אבל באדריכלות אני לא יכול לעשות שום דבר שעולה על דעתי". ואולם, החיידק האדריכלי מעולם לא עזב אותו: בתחילת העשור הקודם הוא פנה לעיריית תל אביב-יפו ולזובין מהטה, המנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית, בהצעה לוותר על השיפוץ המתוכנן של היכל התרבות ולהקים אולם קונצרטים חדש במרכז כיכר רבין. ההצעה נדחתה על הסף.
החזרה למוזיקה הייתה מיידית: לאחר פרישתו מאדריכלות עבר מעיני להתגורר בירושלים, שם ניהל את האקדמיה למוזיקה. לאחר מותם של הוריו בתחילת שנות ה-80, הוא חזר לבית ילדותו שבו הוא מתגורר עד היום, ובשנות ה-90 התמנה לראש האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, תפקיד שבו כיהן עד פרישתו לגמלאות. אחד מהישגיו הבולטים בתפקיד, אגב, היה תכנון אולם קונצרטים גדול בבניין האקדמיה - שבמרכזו עוגב ענקי.
האמנויות מיצו את עצמן, האדריכלות טרם
את עיקר מרצו הוא משקיע בכתיבה. בעשור הקודם השלים מונוגרפיה על המלחין ריכרד ואגנר, שעליה עמל שנים רבות. בשנה שעברה פירסם את הרומן עב הכרס "קליידוסקופ של חיים" (הוצאת סטימצקי), שבו שזורים תיאורים ודיונים מוזיקליים ואדריכליים מפורטים. דמותו של מעיני, הנשקפת היטב בספר, מציגה אדם משכיל באופן לא רגיל, מורכב ובעל דעה מוצקה על האמנויות השונות. הוא משוכנע שהאמנויות הן נחלת העבר והגיעו לסוף הדרך. "נוצל כבר מכלול האפשרויות", הוא פוסק. "אין כושר המצאה, אין השכלה. היום אנשים קמים בבוקר וחושבים שהם יוצרים משהו חדש, ולמעשה זה מקבץ שמתבסס על מקורות, טלאי על טלאי".
בנוגע לאדריכלות, כאן עדיין יש סיכוי לחדש, ולו במעט. הוא מצטט את המונח "שרשרת ההוויה הגדולה" שטבע הפילוסוף האמריקאי ארטור אונקן לבג'וי, ומדגיש שידע הוא הדבר העיקרי. לצורך כך יש ללמוד תקדימים ולתור את הארץ והעולם, כדי ללמוד את המציאות. כשהוא בוחן ומשווה את העבודות שהציגו לאחרונה תלמידי בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת אריאל, לעומת פרויקט המגורים שתיכנן בשנות ה-60 האדריכל ישראל גודוביץ' בחצבה, עבודה שהסטודנטים כלל לא ידעו על קיומה, הוא מסכם: "כדי להגיע למשהו מקורי אתה חייב לדעת מה יצרו לפניך, אחרת לא באמת תצליח לקדם את היצירה אלא תיצור יצירה סתמית בלי רעיון ובלי ידע".
