מגדלים הם בדידות, רחוב הוא נחמה: החזון האורבני של הסרט ''היא''
לא רק חואקין פיניקס והקול של סקרלט ג'והנסן מככבים בסרט המדובר, אלא החיים העכשוויים והעתידיים בכל עיר גדולה בעולם. איזו עיר? הבמאי ספייק ג'ונז מערבב את לוס אנג'לס ושנגחאי, ומגיש אמירה חריפה על הניכור של המגדלים לעומת האנושיות של המרחב הציבורי
לא מפתיע שבמאי הסרט "היא" שעולה עכשיו בבתי הקולנוע בישראל, ספייק ג'ונז ("להיות ג'ון מלקוביץ', "אדפטיישן"), בחר בלוס אנג'לס כתפאורה למערכת היחסים שמתוארת בסרט. תיאודור, שאותו מגלם חואקין פיניקס, מתאהב במערכת הפעלה ממוחשבת שנקראת "סמנתה" (את קולה מגלמת סקרלט ג'והנסון). אין מקום אידיאלי כמו עיר המלאכים לקיים בו תקשורת וירטואלית כזו: זהו, אולי, המרחב האורבני המנוכר ביותר בארצות הברית. סביבה נוצצת של ראווה חלולה, שסיוט להתנייד בה כתייר ושאין בה יותר מדי רחובות נעימים להליכה.
עוד ניתוח אדריכלי ועיצובי של קולנוע ב-Xnet:
> העור שבו אני חי / אלמודובר
> פינה / וים ונדרס > סקייפול / סם מנדסלא רק מערכת היחסים דמיונית, אלא גם הסביבה העירונית שבה היא מתרחשת. ג'ונז בנה עיר בת כלאיים, בלתי מזוהה ממבט ראשון, כשהוא מערבב בין בניינים וגורדי שחקים בעיר התחתית של לוס אנג'לס לבין מגדלי המרכז הפיננסי העולמי של שנגחאי (רובע פודונג). בניגוד לערים מדומיינות שהוצגו בעבר בסרטים עתידניים - כמו העולם הפוטוריסטי ששורטט ב"מטרופוליס" בהשראת הציורים האוטופיים של האדריכלים אנטוניו סנט'אליה, או התפאורה של "בליינד ראנר" שהציגה את לוס אנג'לס בשנת 2019 ככרך רוחש רכבים מעופפים ובניינים שמזכירים ספינות חלל - הרקע האדריכלי ב"היא" נראה מציאותי למדי, רחוק רק מרחק נגיעה מימינו.
הסביבה העירונית בסרט מזכירה את סבך הבטון, המגדלים, הפיח, הגשרים והכבישים שמתרוממים לא רק בלוס אנג'לס ובשנגחאי אלא בכל כרך עכשווי: מסין והודו, דרך ארה"ב ודובאי ועד פארק צמרת. בכל מקום כזה, ממש מעבר לפינת הרחוב, קיימת אותה מציאות מנוכרת עם בניינים ללא קנה מידה אנושי, מציאות שאין בה צורך במגע. ולכן רובנו נזדהה עם תיאודור.
החוץ: קר וחלוד. הפנים: חם וצבעוני
בניינים רבים שמרכיבים את קו הרקיע של לוס אנג'לס מככבים בסרט: מרכז Aon, בניין מודרניסטי מ-1973, השני בגובהו בעיר, בתכנון האדריכל ואיש העסקים צ'ארלס לאקמן (מתכנן מדיסון סקוור גארדן בניו יורק); Figueroa at Wilshire, בן 53 קומות, בסגנון פוסט-מודרני, נחנך ב-1990, בתכנון Albert Carey Martin; ומגדל 777, בן 52 הקומות, בתכנון סזאר פלי, מתכנן מגדלי פטרונאס במלזיה, שנחנך ב-1991.
מנגד, המגדלים הסיניים שמיוצגים בסרט נבנו ברובם בשני העשורים האחרונים, והם אוונגרדיים יותר ואקלקטיים בסגנונם: China Merchants Tower, בן 38 קומות, נחנך ב-1995 בתכנון Simon kwan; China Insurance Building, בן 38 קומות, נחנך ב-1999 בתכנון WZMH Architects; ומגדל World Finance Center, בן 43 קומות, שנחנך ב-2000 בתכנונם של Leigh & Orange.
מול התשלובת הבלתי נעימה של ערפיח, פלדה וזכוכית, מציע ג'ונז עיצוב פנים רך ורגוע, המרמז על העולם שלו אנו עדיין זקוקים. החומרים – עץ וטקסטיל. המשרדים מרוהטים במחיצות צבעוניות, שקופות למחצה, שגרפיקה שובבה מעטרת אותם כמו גם את המעליות. בביתו של תיאודור, הכורסאות, המזנון והשולחנות מזכירים את הרהיטים שעיצבו אדריכלי הסגנון הבינלאומי, פרנק לויד רייט ומיס ואן דה רוהה, בשנות ה-30 של המאה הקודמת.
במסיבת עיתונאים שערך ג'ונז הוא הסביר שסקאלת הצבעים נעשתה בהשראת הרשת האמריקאית "jamba juice": אדום, בורדו, אדמדם, כתום ומנדרינה. הבגדים עדינים, ואינם כסופים ובוהקים כמצופה מסרטים עתידניים. בגדיו של תיאודור מזכירים את בגדי שנות השישים, כשג'ונז בוחר להלבישו בנעליים בגוון קאמל, כובע חורפי, משקפי פלסטיק אופנתיים וחולצות כפתורים צבעוניות – ובמכנסי צמר בקו מותן גבוה (כמו כל הגברים בסרט).
העתיד כבר כאן
החיים שמוצגים בסרט אינם שונים משמעותית מהמציאות של 2014, שבה הודעות ווטסאפ, תמונות אינסטגרם, סטטוסים בפייסבוק, ציוצים בטוויטר ואימיילים מחליפים אינטראקציה אנושית. מאחר שהתקשורת הזו יכולה להתבצע מכל חלל בעולם לכל חלל אחר, ג'ונז בחר לקיים אותה בקומה אנונימית - אינסופית במגדל. זו יכולה להיות הקומה ה-20 או הקומה ה-30, זה כלל לא משנה, אבל זו בוודאי לא המרפסת של השכנים ולא קומת הקרקע או מפלס הרחוב המסחרי של העיר, שבו אנו חשופים. תיאודור מתקשר באופן הזה כשהוא לבד. אין סביבו אף אדם. גם הבניינים נראים רק ברקע, הפרופורציות האנושיות לא קיימות. כמו היום, בסביבות המגורים החדשות, כשתקשורת בין שני מכרים נעשית ממקומות אנונימיים, מאחורי מקלדת.
נקודת המפנה מתרחשת כשהסיסטם המלאכותי קורס. אז עולה תיאודור מעל לפני השטח. הוא כבר לא בחושך, לא מתחת לשמיכה, לא ניצב מול האורות המלאכותיים של קו הרקיע, ולא מוגן בעטיפה מזויפת. הוא נחשף לאור היום ומאבד שליטה, וכשזה קורה הוא נתקל לפתע בבני אדם אנונימיים - ואותם הוא פוגש ברחוב, ובפארק – שם הוא גם פוגש באשתו לשעבר. על אף שהוא לא מכיר את בני האדם סביבו, הם מבקשים לסייע לו.
ג'ונז מבקר בגלוי את התקשורת האנושית העכשווית, זו שסביבת המגדלים הקודרת מלבה אותה. הוא רומז על המקומות, הרחובות, הכיכרות והמרחבים הטובים שמצויים בכל מטרופולין, כשרידים מערי העבר המחבק, ושימשיכו להתקיים גם כשתהיה קריסת חשמל המונית, גל צונאמי, רעידת אדמה או סופת שלגים. אז, כשהאינטרנט לא יפעל וכשהפייסבוק ייעלם לפתע, יוכלו בני האדם להרגיש ולהיפגש מחדש.
>> האם סקרלט ג'והנסון, בקולה בלבד, גונבת את ההצגה?
