מתוך הבלוג ''אורבנולוגיה''

תל אביב היא עיר ללא הפסקה, עם שילוב של מסעדות, מגורים ובתי בילוי שמציע למבקרים שלל פעילויות בכל שעות היממה. תל אביב לא לבד: כל עיר שואפת כיום להשיג שילוב מנצח של שימושים שיעלה את אווירת החיוּת העירונית, יגדיל את הכנסות העירייה ויציל את העיר מגורלם של פרוורי השינה המשעממים. במציאות של הליכים תכנוניים מייגעים, לא מעט תקוות נתלות בהתערבות זמנית במרחב.

אזורים עירוניים פועלים בפאזל עדין של יחסי גומלין. שינוי של כל מרכיב משליך על שלל פרטים אחרים, באופן שמקשה על התערבויות תכנוניות ומאריך (לא רק הוא) את ההליך התכנוני. לנוכח התמורות שעוברות הסביבות השונות בעיר בין מועד תחילת התכנון לסיומו, נוצרים תוצרים לא רלוונטיים במבחן התוצאה.

על רקע הקשיים האלה, גמישות הפכה למלת הקסם העכשווית בתכנון. הניסיון להשיג אותה מתבטא בתוכניות אסטרטגיות שמאפשרות שינויים רחבים, או לחלופין דרך התערבויות זמניות ונקודתיות. התערבויות אלה אינן דורשות בהכרח הליך תכנוני ממושך ומורכב, וביכולתן לחולל שינוי תדמיתי משמעותי.

פופ אפ: איך משתמשים בו כיום?

אחת משיטות ההתערבות היא Pop Up Spaces - אכלוס של מרחבים פנויים בעיר עם פונקציות זמניות (כגון מרחבים מסחריים או מרחבי פנאי) באופן שאינו דורש מאמץ תשתיתי ניכר. כך, צץ מדי פעם קמפיין פרסומי לחנות מעצבים זמנית או לפסטיבל נושאי במתחמים נטושים בעיר, שמשדרגים באמצעותם את יוקרתם למשך כמה ימים או שבוע. מנגד, יש ערים שמשתמשות בקונספט לשיקום המרחב העירוני, למשל במקרים של אסונות טבע. בעיר קרייסטצ'רץ' (Christchurch) בניו זילנד הוקם קניון פופ-אפ שבנוי ממכולות, באזור שנמחה ברעידת האדמה לפני כמה שנים.

ההתערבויות הזמניות הללו נעשות בקנה מידה מקומי, ומדובר באזור מוגבל שעובר טיפול לפרק זמן מוגדר. מעניין לבחון אם רעיון הפופ-אפ יכול להתקיים גם בקנה מידה עירוני: האם עיר שלמה יכולה להיות זמנית?

עיר בת שמונה ימים

פסטיבלים רבים מוכיחים שעיר פופ-אפ היא לא רק אפשרית, אלא אפילו מתפקדת מצוין. Black Rock City ("עיר הסלע השחור" בתרגום חופשי) ממוקמת במדבר במרכז מדינת נוואדה, ארצות הברית. המרחב המדברי עומד שומם במשך 357 ימים בשנה, ובשמונת הימים הנותרים, במסגרת פסטיבל Burning man, הוא מתמלא ברחובות ארעיים, במתקני מגורים (אוהלים וקרוואנים), במסעדות, בברים, במיצגי אמנות, בשירותים עירוניים שונים ואפילו בסניף דואר ושדה תעופה.

זה לא עוד פסטיבל. זו עיר (צילום: אביב דגני)
זה לא עוד פסטיבל. זו עיר (צילום: אביב דגני)

את רוב התשתית העירונית מקימים מתנדבים, שמתגוררים בשטח כמה שבועות לפני הפסטיבל ואחריו. את שאר העיר, כולל המחנות (camps), הבתים הזמניים ומיצגי האמנות, בונים כ-60 אלף המשתתפים בפסטיבל.

ממבט-על, העיר יוצרת צורת קשת ברדיוס של 2.4 קילומטרים. במרכז השטח ניצב פסל עצום של איש עץ, הנשרף בתום הפסטיבל. הכיוון שאליו פונה האיש מסמל את השעה 12:00, בעוד שכל יתר "השעות" מיוצגות באמצעות רחובות אורכיים ("שדרות") החוצים את שורות האוהלים מהיקף הקשת ועד למרכזה. מסביב לפסל מסודרים עשרות אלפי אוהלים בשורות ארוכות, כאשר כל שורה היא רחוב (ששמו יינתן לו בהתאם לנושאו של הפסטיבל באותה שנה).

אחד מעקרונותיו של הפסטיבל הוא שבסופו העיר מפורקת לחלוטין - מיצגי האמנות נשרפים והאוהלים והקרוואנים מפונים) - ונעלמת מעל פני השטח, מתוך שאיפה "לא להשאיר כל סימן" (leave no trace). מותר לתהות עד כמה פסטיבל שבו שורפים כמעט בכל ערב מיצגי ענק ופולטים פחמן דו-חמצני ורעלים אחרים לאוויר רשאי להכריז על אג'נדה ירוקה, אך זהו נושא לפוסט אחר. מה שבטוח הוא שבסוף הפסטיבל לא נשאר זכר לקיומו; צוות מתנדבים סורק את האדמה כדי לוודא שהיא נקייה כנדרש.

מהו סוד ההצלחה?

התקבצות של 60 אלף איש במרחב מצומצם יחסית, ללא גוף מפקח ותשתית מוצקה שתסדיר את הארגון המרחבי, היא לכאורה מתכון לאסון – תברואתי או פיזי. ההיפך הוא הנכון: במשך שמונה ימים, המרחב כולו מתפקד בצורה מיטבית בעבור משתמשיו, שעוברים ממיצג למיצג וממסיבה לסדנה בקלות יחסית. מספר התאונות הוא מינימלי (למרות רבבות האנשים, המכוניות והאופניים, והיעדרם של כבישים סלולים), הפסולת ממוחזרת ונעלמת והשטח נותר נקי.

פסטיבל ברנינג מן. ויש עוד כמוהו (צילום: אביב דגני)
פסטיבל ברנינג מן. ויש עוד כמוהו (צילום: אביב דגני)

כיצד אפשר להסביר זאת? האם הרצון הטוב המשותף של המתנדבים הוא שתורם להצלחה? האם ארגון מעולה הוא המפתח? או שמא צריך לזקוף את ההצלחה לזכותם של מאות ההתארגנויות הספונטניות של משתתפים אקראיים, שיוצרים כל אחד את "חלקת האלוהים שלו"? אם זהו המצב, אולי צודקים מי שטוענים כי יש לבטל את הדיסציפלינה התכנונית, משום שאנשים כבר יסתדרו והתכנון רק מפריע.

קשה לפצח את נוסחת ההצלחה של הפסטיבל, אבל ברנינג מן הוא לא הצלחה יחידה במינה. פסטיבלים נוספים ברחבי העולם (כמו קומבה-מלה בהודו) מושכים רבבות משתתפים אקראיים, שמתאגדים ויוצרים עיר חיה לפרק זמן קצוב.

מה אפשר ללמוד מכך? ראשית, שאפשר ליישם את הקונספט של פופ-אפ גם בקנה מידה עירוני. שנית, שהרבה מההצלחה של המרחב העירוני הארעי תלויה במפגש בין רצונות של אנשים "מלמטה" ורשויות מסדירות "מלמעלה" (כגון הנהלת הפסטיבל), החותרים יחדיו לקיומו. גם שימוש יצירתי בחומרי גלם תורם רבות לגמישות המרחב.

האם רעיון הפופ-אפ, שמשמש היום בעיקר לצרכי מיתוג והעצמת החיוניות העירונית, מסוגל "ללכת את המייל הנוסף" ולטפל בקנה מידה רחב יותר ממתחם מוזנח בעיר? הפסטיבלים מוכיחים שפופ-אפ הוא פתרון שהולם גם מגורים ותשתיות, ולא רק כיף. השאלה, אפוא, היא אם גם "העיר" תאמץ את הרעיון בקנה מידה רחב. ואולי מדויק יותר לשאול מי יקדים לאמץ אותו: המתכננים העירוניים "מלמעלה" או התארגנויות תושבים ספונטניות "מלמטה"?