מערת הניסים: הבית שחצוב בסלע הכורכר בחוף סידני עלי

רוב הסיכויים שהיום זה לא היה קורה. היום לא היו מאפשרים לאף אחד לחצוב מערה בגבעה על חוף במרכז הארץ, ולהפוך אותה לביתו. אבל אנחנו מדברים על שנות השבעים. ישראל עוד לא הייתה כה רשמית ומתוקתקת. עובדה שבחור צעיר בשם ניסים כחלון הצליח לחפור לעצמו בית במצוק החוף סידני עלי, והוא חי שם כבר יותר מארבעים שנה. חלק מהשנים האלה חיה איתו גם בת זוג והוא גידל שם את ילדיו.

עוד בתים שעשויים מחומרים לא שגרתיים:

>> בית הפח ברמת הגולן

וידוי אישי קטן משלי: כל מי שגדל בהרצליה מכיר את הבית של ניסים בחוף סידני עלי. גם ילדיי גדלו בעיר הזו, וכשהיו קטנים הייתי לוקחת אותם לראות, מבחוץ כמובן, את בית המערה. בית מוזר, יפהפה, כולו פתחים חצובים בהר, מפוסל ומעוטר בצדפים ובחרסים. היינו עומדים משתאים לנוכח הפלא הזה, ומנסים לדמיין: "מי גר כאן‭ ."?‬ היה ברור שהבית חי ותוסס ושיש בו דיירים. תמיד היו שם עיזים, תרנגולות וכביסה על החבל. מדי פעם היה מציץ ראש של ילד.

המראה הצית את הדמיון והעיר בתוכי חלומות כמוסים על חיים פראיים, חיים בטבע. תמיד רציתי לראות את הבית מבפנים, אבל רק אחרי יותר מעשרים שנה זכיתי. ברבות השנים, בזכות חבר משותף, הפכתי לידידה של כחלון והיום אני מבאי ביתו. וכך קרה שבית החלומות שהייתי עומדת ומסתכלת עליו בכיסופים ובהשתאות, הפך בעבורי למקום לבקר בו. שם, בפינה אהובה במיוחד בקצה הצוק, אני אוהבת לשבת, לקרוא ספר ולשכוח מהעולם.

הרבה אנשים חולמים על בית בטבע, במקום מבודד, אבל רק מעטים הולכים עם החלום עד הסוף. אם מבקשים אותי להגדיר את ניסים במשפט אחד, זה מה שהייתי אומרת עליו: "האיש שהלך עם החלום שלו עד הסוף." אפשר לומר שהוא יוצא דופן, ואין ספק שניסים הוא עוף מוזר, אבל דבר אחד בטוח: אין אותנטי ממנו, ואין עוד אחד כזה. בעצם, ניסים הוא אמן. הבית הוא היצירה שלו.

אולי תבוא איזו אישה

בעבר הוא מיעט להופיע בתקשורת. תמיד רצו לצלם שם, תמיד היו עיתונאים סקרנים שרצו לדעת מה הסיפור, אבל ניסים התחמק. כמעט תמיד העדיף להתרחק מהתקשורת. נוח היה לו להישאר אנונימי ועלום. ברקע היה גם חשש שלא לעורר מחדש את זעמן של הרשויות שאיתן ניהל סוגים שונים של קרבות במשך שנים.

אבל עכשיו, עם חלוף השנים, הוא בן 67 וכבר קצת התרכך ונפתח. לאחרונה נעשה סרט על חייו. היום הוא מוכן אפילו לפתוח את הדלת בפני אנשים שמוצאים חן בעיניו, "ואולי", הוא אומר לי, "תבוא גם איזו אישה, בת חמישים, חמישים פלוס, שתקרא את הכתבה ותרצה לחיות איתי פה‭."‬

הפעם הוא הסכים שאראיין אותו, ושנצלם את הבית לכבוד גיליון החג של "לאשה": "לא רק מפני שאת העורכת, אלא בכיף, שיקראו, מה יש לי להסתיר‭."‬ היום הוא גר כאן לבד. חברים באים והולכים, אבל רוב הזמן זה הוא ובעלי החיים. התרנגולות האהובות עליו עדיין כאן. גם הכלבים. אם ילדיו עזבה מכבר (לא פשוט לחיות במערה על הים, קיץ וחורף), וגם הילדים בגרו והלכו לחיות את חייהם.

אלא שאז הוריו מצאו לו כלה מנוף־ים."תתחתן, יהיה לך טוב, היא בת למשפחה טובה,‬ הם אמרו לי, אבל אני אמרתי: מה להתחתן? מה פתאום להתחתן?‬ הייתי רק בן ‭.23‬ ממש לא התאים לי. ברחתי מהבית, בהתחלה לשכונת האזבסטונים בנווה עמל, ואחר כך הלכתי לים ובניתי לי אוהל בחוף השרון".

וכך התחילה מסכת מאבקים עם המשטרה והעירייה. "הם טענו שזה מפריע לנוף של המלון‭,"‬ הוא אומר. גירשו אותו מפה, גירשו אותו משם, ובסופו של דבר הוא נדלק על סלע הכורכר בחוף סידני עלי. "אף אחד כמעט לא הגיע לפה. בקושי עברו שני אנשים ביום. הים היה אז מלא דגים. היום אין דגים בים ויש מלא אנשים על החוף. איך שראיתי את המקום, אמרתי: פה אני בונה לי בית". ‬

17 שנה בלי חשמל

הבית הראשון שלו היה דינוזאור ענק מחמרה. פסל גדול ממדים שבתוכו הוא חי. במשך שנה הוא בנה את הדינוזאור המרשים שלו עד שהגיע צו הריסה. ושוב היו קרבות, איומים, משטרה וכוחות גדולים של משמר הגבול שבאו להרוס. אבל כשהם ראו את הדינוזאור, הם כל כך התפעלו מיופיו, שהותירו אותו שלם (הלחות והמלח הרסו אותו ועם השנים הוא התפורר) – ורק אמרו לניסים שהוא לא יכול לגור בו.

"התנהגו איתי כאילו תופסים איזה חבלן", הוא אומר, ואף כי עברו מאז כמה עשורים, קולו עדיין כואב כשהוא מדבר על הדינוזאור. "אמרתי לעצמי, בסדר, מעל האדמה אני לא יכול לגור, אז אבנה לי מערה בסלע. נגד זה, מי יבוא ויגיד משהו‭."‬

וכך היה. אמנם באו ואמרו, וניסו וטרטרו אותו כהוגן, אבל במהלך השנים הסכינו בסופו של דבר עם האיש, ובית המערה שלו בתוך סלע הכורכר בחוף הפך לחלק מהנוף. אטרקציה. במובן מסוים, אתר תיירות שמגיעים לראותו אנשים מרחבי הארץ.

17שנה הוא חי בלי חשמל. היו גם בעיות עם מים. שנים זה לקח עד שהוא הסתדר. פתר לעצמו את בעיית המים, השיג חשמל. "אחרי שנים הגיע לכאן יום אחד עוזי ברעם, שהיה אז שר התיירות. הוא שאל אותי: מצאת את המקום הזה ככה? מה ככה, אמרתי לו, בניתי פה כל אבן ואבן. חצבתי ועבדתי בפרך יום ולילה‭."‬

ועדיין הוא בונה. כל יום, קיץ וחורף. בית שהוא מערה על הים מצריך תחזוקה בלתי פוסקת. ועדיין יש לו, כאמור, לול תרנגולות, גינת ירק קטנה, כלבים ששומרים על המקום וקשר בלתי אמצעי עם הטבע. "איך זה לחיות כאן בחורף‭,"?‬ אני שואלת, "כשהחוף מתרוקן ואתה נשאר לבד מול הסופות והקור?"

"למי יש זמן לחשוב על החורף", הוא אומר לי, "אני עובד. אני מפסל. המלאכה מרובה".

כבר יותר מארבעים שנה הוא חי קצת מחוץ לציוויליזציה. לא רחוק ממנו בנו וילות של עשירים ויאכטות מרחבי העולם מגיעות למרינה, והוא בשלו. "מה לא ראיתי על הים. הצלתי חמישים אנשים מטביעה. יום אחד הגיע לכאן בן אדם ומספר לי שאני הצלתי אותו ואת אמו לפני שנים. זכרתי את המקרה, לא כל יום טובעת אמא עם ילד‭."‬

היו גם שנים זוהרות. הוא חצב בית קפה-מסעדה בסלע הכורכר, שהיה הצלחה גדולה. היה לו כסף. הרבה כסף. היו בחורות בשפע. "הולנדיות, שבדיות, הגיעו מהמון מקומות". אנשים באו והלכו, וניסים, יפה הגוף ובעל התלתלים הארוכים צרובי השמש, עשה חיים משוגעים. אחת הנערות, תיירת מארצות הברית, התאהבה בו והפצירה בו לעבור לחיות שם. הוא הסכים לנסות ולחיות במשך חודש בשיקגו. אלא שהחודש הפך לשמונה שנים, שבמהלכן נישאו השניים ונולד לו הבן דוד. במהלך חייו בארצות הברית יצא שמו כבנאי מוכשר, בעל שיטות בנייה מקוריות משלו.

"בגדול, הבנייה שלי היא בנייה ירוקה לגמרי. אני משתמש רק בחומרים מקומיים. ממחזר חומרים שאחרים זרקו. אני מבסס הכל על קשתות. מעולם לא התמוטטה לי תקרה. משעה שיש לך קשת, המבנה יציב וחזק‭."‬

שמונה שנים חי ניסים בארצות הברית, ולבסוף יצאה נפשו אל ביתו שעל הים. אשתו לא רצתה לחזור לישראל והוא עזב את האישה והילד וחזר למערה שלו.

"שכללתי את שיטת העבודה. בהתחלה עוד הייתי בונה הכל עם ברזלים ומלט. למדתי שהברזלים מחלידים מהלחות של הים, והמצאתי שיטה חדשה: בקבוקי פלסטיק שקופים שאני מוצא על הים הם הבסיס הפנימי לקשתות שלי. זה חומר מבודד בצורה פנטסטית, חזק ולא עולה כסף. אני מטייח מעל, וזה נראה מושלם‭."‬

עד מהרה התאהבה באיש יוצא הדופן אחת מהעובדות במסעדה, וגם היא עברה לגור ב"קומה למעלה",‬ ואיתה נולדו לו שני ילדים, משה ושרה, שגדלו במערה וחיו בה עד שבגרו. גם היא עבדה בפרך. סחבה אבנים, חצבה במכושים, עד שנשברה והלכה. היום אין ביניהם שום קשר. את המסעדה סגרו לו.

בסרט תעודה שהוצג השנה בפסטיבל ירושלים הראה הבמאי דן ברונפלד את מערכת יחסיו המורכבת של ניסים עם ילדיו. ניכר שקיימת שם אהבה גדולה, אבל גם כעס גדול. ניסים היה רוצה שילדיו ימשיכו את דרכו, שמפעל חייו לא יסתיים, ושהבית הזה ימשיך ויהיה ביתם. אבל הם לא רוצים. נמאס להם לעבוד בפרך שעות על גבי שעות בעבודה סיזיפית ומסובכת. לא כל אחד רוצה לחצוב הר כל ימיו. רק ניסים רצה, והוא רוצה בכך גם היום: "אני מקווה לחיות עוד חמישים שנה‭,"‬ הוא אומר, "יש לי עוד כל כך הרבה תוכניות".

• הטלפון של ניסים, למי שרוצה לנסות ולהכיר: 09-9550756, נא לא להתקשר בשבת (הוא דתי).
  

עיריית הרצליה הבהירה בתגובה: "השטח הזה לא שייך לנו, מדובר בשטח של מינהל מקרקעי ישראל".