כשפגשתי לראשונה את מיכל כהן בדירתה בשכונת רמת אילן שבגבעת שמואל, ראיתי אשה נמרצת עם המון ביטחון, ולא מעט תסכול. היא סיפרה לי שהדירה חונקת אותה, ושהיא מרגישה שהגיע הזמן לשינוי. מיכל ובעלה, בשנות ה-30 לחייהם, הם הורים לשלוש בנות בגילאים 5, 8 ו-12. המשפחה גרה בדירה בת 40 שנה, ששטחה 90 מטרים רבועים. גיל הדירה והגודל שלה לא היו הסיבה לבעיה שמיכל תיארה, אלא החלוקה הפנימית הלקויה, ארגון בעייתי של פריטי הריהוט ומחסור בפתרונות אחסון. כל אלה יצרו תחושה של צפיפות ורעש ויזואלי טורדני.
במקום לעבור דירה, בחרה משפחת כהן לשפץ את הדירה שלה. אני מאמין שעבודת תכנון ועיצוב פנים אינה נמדדת בתוצאה האסתטית בלבד, אלא בהצלחתה לחולל שינוי אמיתי באיכות החיים של דיירי הבית, כזה שפוטר אותם מהמועקות הבנאליות שנובעות מהשגרה בבית שתכנונו לקוי. כאן הצלחנו לשנות לחלוטין את הדירה (כולל חלוקה מחדש, מטבח וחדרי רחצה חדשים ורהיטים לכל החדרים) בתקציב "שפוי" של 280 אלף שקלים.
לב הבית, המטבח, היה סגור בחלל צר וארוך, שהכניסה אליו הייתה דרך פתח צר (ראו תוכניות למעלה). החלל קיבל אור טבעי מועט מחלון צר שהיה לכוד בין ארון תחתון לעליון. משטח העבודה היה קטן ולא הספיק מלהכיל, ארונות המטבח לא הצליחו לספוג את צרכי האחסון ולכן חלקם הגדול של הכלים ומוצרי המזון פשוט הונח על המשטח. מבחינתה של אשה שיוצאת מעבודתה בצהריים כדי להכין לבנותיה ארוחה חמה במהירות ולחזור למשרד, הפער בין התנאים שלהם היא זקוקה לבין המציאות היה עצום.
שולחן קטן שיועד לארוחות היומיות הגדיל את הצפיפות בחלל, שהיה קטן גם כך, ומי שאכל סביבו "זכה" לצפות בקיר שאליו הוצמד. כדי להיכנס למרפסת השירות היה צריך לעבור בקצה המטבח. מכונת הכביסה שהייתה שם נבלעה בערב-רב של חפצים שנדחסו לחדרון, "כי לא היה מקום אחר", וכדי להגיע לחבלים ולתלות כביסה היה צריך להתאמץ.
גם הכניסה לחדר השינה של ההורים הייתה בעייתית: נדרש לחצות את הסלון, לעבור לצד פינת האוכל, ולהיכנס למעין מרפסת מלאה בצעצועים. משהגעת ופתחת את הדלת לחדר השינה, ראית חלל קטנטן שאינו מואר דיו, עם מיטה זוגית, ארון קטן ובלגן שנבע מהמעברים הצרים וחוסר הנוחות שבהגעה למקומות האחסון המועטים. החדר היה נטול נשמה לחלוטין, ובוודאי שלא הכיל יחידת רחצה כמו שמקובל בתכנון יחידות הורים. בעיה מוכרת של משפחות עם ילדים צעירים התגלתה בכל פינה: הצעצועים של הבנות היו מפוזרים בכל הבית, בגלל מחסור במקום ייעודי למשחק ואחסון משחקים.
לאחר היכרות מעמיקה עם המשפחה הצענו (מעצבת הפנים מליסה סמטבנד ואני) כמה אופציות תכנוניות, שביתרונותיה וחסרונותיה של כל אחת מהן דנו יחד. בעיצוב הבית החלטנו ללכת על מעטפת נקייה ועכשווית בגוונים רכים וסולידיים, בשילוב "ציטטות" וינטג'.
מאחר שלא ניתן היה לפתוח את חלל המטבח לסלון (הקיר שהפריד ביניהם הוא קיר תומך קונסטרוקטיבי), החלטנו להעביר את יחידת ההורים למקום שבו היה המטבח המוארך עם חלל השירות הקטן. חדר השינה הישן נהרס לטובת הגדלת החלל המשותף, שאליו "הוכנס" המטבח. כך נוצר חלל פתוח שבו סלון, מטבח ופינת אוכל, ושכולו נפתח אל החזית הארוכה של הדירה, העשירה בחלונות הפונים לסביבה הירוקה בחוץ. לחלל נכנסו אור וטבע, כשהצמחייה משמשת כחיץ קליל השומר על פרטיות המשפחה בתוך הבית.
המרחב הריבועי החדש שנוצר חולק לשני משולשים בשתי פינות מנוגדות - בצד אחד מוקם הסלון ובצד השני המטבח. בחרנו בספה פינתית, כדי לצפות באופן מיטבי בנוף, לתקשר בקלות עם היושבים סביב שולחן האוכל, ולצפות בטלוויזיה. בחירת תמונות לסלון היא משימה לא פשוטה, ואחרי שחיפשנו בספרים ובצילומים משפחתיים בחרנו צילום וציור שהוגדלו והודפסו.
לצד הספה מיקמנו שולחנות קטנים (''IDdesign") שאפשר להזיז בקלות. הבחירה הזו נעשתה משלוש סיבות: הלקוחות העדיפו סלון עם מרכז פתוח, שמאפשר ישיבה לא רשמית ומשחק על השטיח ("שטיחי איתמר"). בנוסף, השולחנות משמשים בעיקר להנחת כוסות ושלט, כך שלא היה צידוק פרקטי לשולחן מרכזי מסיבי. הסיבה האחרונה והמשמעותית ביותר הייתה השאיפה להימנע מיצירת משטח גדול שיכול להתבלגן בקלות ולהכניס חוסר סדר למרכז החלל הציבורי. עיצוב השולחנות מוסיף לעיצוב הפסטורלי ממד של פופ-ארט, בעזרת צבע וצורה מחויכים.
החלוקה בין שתי הפינות של החלל הוגדרה בעזרת מחיצת עץ שעליה נתלה מסך הטלוויזיה, ולא במקרה. ההדגשה של המסך על האלמנט המרכזי בחלל באה להציג את חשיבותו בתרבות הפנאי הישראלית, שבה עיקר הפעילות בסלון היא צפייה בטלוויזיה.
המחיצה מעניקה את תחושת ההפרדה הנדרשת בין הפעילות באזור המטבח לבין הפעילות בסלון. כדי לשמור על הפתיחות הורכבה המחיצה מלוחות עץ אופקיים שביניהם מרווחים, כך שהמבט מצד לצד של החלל הציבורי לא נקטע. הזווית האלכסונית של המחיצה מאפשרת זווית ראייה פתוחה ככל האפשר למתבונן מהכניסה, ובמקביל מצדדת את המסך למרכז הספה הפינתית, כך שיהיה נוח לצפות מכל מקום בה. הקווים האופקיים מושכים את המבט אל החלונות והנוף.
התאורה ההיקפית בחלל ("אור-עד") מדגישה את שוליו ומייצרת אשליית מרחב. הפרקט שבו חופתה כל הדירה שוטף את הרצפה בטקסטורת עץ חום-אפרפר עדינה. פינת האוכל מוקמה עם גישה נוחה למטבח מצד אחד ועם זיקה חזקה לסלון מצד שני. פלטת השולחן נשארה מהשולחן המקורי, חודשה מעט והתווספו לה רגליים חדשות.
המטבח, שצורתו כאות ר' ("מטבחי זיו"), ארוך יחסית: הוא מתחיל מעט אחרי הכניסה לחדר ההורים ומסתיים לפני פינת האוכל. על אף קרבתו לסלון, המחיצה מגדירה אותו כאוטונומיה נפרדת. הוא תוכנן ללא ארונות עליונים, כדי לייצר פתיחות מקסימלית וקלילות. הנוף והאור הטבעי הנשפך על איזור העבודה של הכיור והכיריים הופכים את המטבח למקום עבודה פרקטי ומהנה. הקיר המרכזי שלו חופה בלבני זכוכית, שהוסיפו מגע מודרני לעיצוב.
מיכל ובעלה ביקשו להוסיף ליחידת ההורים החדשה חדר רחצה. החלל הצר (שני מטרים וחצי רוחבו) חולק לשלושה אזורים: אזור הכניסה, המכיל את ארונות הבגדים, אזור המיטה במרכז ואזור הרחצה בקצה, במקום בו הייתה קודם מרפסת השירות. הארונות נבנו בצורת ר': ארון לבגדים מקופלים, שעומקו 45 ס"מ, מוקם לצד דלת הכניסה, וארון הבגדים התלויים, שעומקו 60 ס"מ, מוקם מולה. כך הם תופסים פינה ואינם "לוחצים" את החדר (כל הנגרות בבית: ראיף בשארה).
המיטה מוקמה מתחת לחלון שהיה פעם חלון המטבח. עקב מחסור במקום, וכדי לשמור על פתיחות, אור ואוויר מרביים, החלטנו לוותר על אסלה בחדר הרחצה הזה, מה שאיפשר לפתוח אותו אל חדר השינה, יצר חופש תנועה במעבר אליו וממנו והגדיל את תחושת האורך של החלל, כפיצוי על רוחבו. אזור הרחצה הוגדר בעזרת מדרגה, חיפוי קיר וריצוף שונים מאלה שבשאר החדר. משטח הכיור והמראה מעליו משמשים גם לאיפור, מעין ריהוט משלים לחדר, בעוד שהמקלחת מוסתרת מעט מאחורי קיר שעליו תלויות המגבות. גם כאן נהנה החדר מהצמחייה העשירה שניבטת דרך החלון שנחשף.
בין החלל המשותף לחדרי הבנות מפרידה מבואת הכניסה, ששומרת על מרווח נעים בין הדלת לקיר שעליו תלינו מראה. השידה שתוכננה תחתיה משמשת למפתחות, חשבונות וכיוצא באלה, בעוד שבפינת המסדרון הוספנו ארון שירות שמגדיר את המבואה מבלי לחסום את המעבר לחדרים.
למעט תיקון מבני קל, שני חדרי השינה של הבנות נשארו כפי שהיו. עיקר העבודה כאן הייתה סידור מחדש של הרהיטים הקיימים, והוספת ארונות יעילים המתאימים לצורכי האחסון האמיתיים שלהן. בחדר הגדול יותר, המיועד לשתי הבנות הקטנות, תוכנן ארון בגדים שבו שולבה פינת עבודה עם שולחן ארוך שמספיק לשתיים וכולל מגירות ומדפים עליונים.
חדר הרחצה המרכזי גדל במעט על חשבון המבואה. האמבטיה הוחלפה במקלחון גדול ומפנק, ארונות האחסון גדלו והפכו לנגישים יותר. כדי להשאיר את החלל "נושם" שילבנו ארון רחב בעומק מינימלי (12 ס"מ), שמתאים לאחסון של רוב צורכי הקוסמטיקה והרחצה של הבנות. ארונית הכיור עמוקה יותר ומכילה מגבות וסל לכביסה מלוכלכת. מכונת הכביסה והמייבש הוכנסו לתוך נישה שהותאמה להם מבלי שיפריעו בחלל, ולצדה האסלה. הרצפה חופתה באריחי בטון מצוירים עדינים, כדי להכניס מעט רוח וינטג'ית ומעוטרת לחלל, הנמצא לרוב בשימוש הבנות.
חדר השירותים, הממוקם בעומק החלק הפרטי של הדירה, חופה גם הוא במרצפות מצוירות, שנראות כפואנטה קלילה בקצה המסדרון. הקומפוזיציה נקבעה יחד עם מיכל, לפי האריחים שהיו במלאי של מפעל "גלוסקא" ברגע בו נזקקנו להם.
במשך כל תהליך העבודה היינו מודעים לתקציב של המשפחה (280 אלף שקלים, כולל מכשירי החשמל והריהוט החדש). חצי שנה לאחר השיפוץ הגענו לבקר וראינו מטבח מצוחצח וסלון מוקפד, בלי משחקי ילדים או בלגן מכל סוג שהוא. כששאלתי את מיכל איך היא מרגישה בבית, היא אמרה בחיוך: "מעבדות לחרות. הבית קל לתחזוקה מעצם העובדה שלכל דבר יש מענה".
>> חלוקה לא שגרתית בדירה קטנה שחולקות אם ובתה החיילת
>> דירת שיכון בשכונת צהלון ביפו שהפכה לבית משפחתי מקורי
>> ודירה שנוצלה לגובה, בזכות התקרות הגבוהות
>> לאתר של זהר בן לביא
>> לאתר של אילן נחום
>> קבלן: מהדי שיפוצים
