"אני לא עושה בניינים קטנים וחמודים", הצהירה זאהה חדיד בשבוע שעבר בראיון ל"גרדיאן" הבריטי, שמיהר להפוך את הציטוט שלה לכותרת. אלא שהראיון התקיים על רקע חנוכתו של בניין צנוע דווקא: בסוף השבוע האחרון חנכה האדריכלית הנודעת מבנה עדין, קטן בהרבה ביחס לקנה המידה הגרנדיוזי של המבנים האייקונים המזוהים איתה. מדובר במבנה החדש של גלריית סרפנטיין בלונדון: ביתן סאקלר, המצטרף לגלריה הנודעת.

המבנה צנוע כאמור, אך הוא אבן דרך משמעותית בקריירה של האדריכלית הבריטית ממוצא עיראקי. בניגוד לאדריכלים בריטים אחרים בליגת-העל של חדיד, כמו נורמן פוסטר או ריצ'ארד רוג'רס שהבניינים שלהם שזורים בקו הרקיע של העיר, זהו רק המבנה השלישי שחדיד חתומה עליו בבירת בריטניה. הוא מצטרף למרכז ספורט המים שנחנך באולימפיאדת אשתקד (וחלקו כבר פורק בינתיים) ולבניין אקדמיית אוולין גרייס, שנחנך ב-2010.

מעל מיליון מבקרים בשנה - ויגיעו עוד

הקמת הגלריה החדשה, שנקראת ע"ש בני הזוג סאקלר, עלתה כ-14.5 מיליון פאונד. היא ממוקמת בהייד פארק, במרחק של 900 מטרים מהגלריה ההיסטורית שנטועה בכרי הדשא של גני קנזינגטון הסמוכים. הגלריה הוותיקה, שנחנכה ב-1970 בתוך ביתן-תה שנבנה ב-1934, זוכה ליותר ממיליון מבקרים בשנה; כעת היא מציעה להם סיבה חדשה לבוא לביקור חוזר.

אין זה מפתיע שחדיד היא שנבחרה לתכנן את התוספת, שכן היא נחשבת לידידה נאמנה של הגלריה מאז שהונהגה בה מסורת ביתני-הקיץ השנתיים. מאז שנת 2000, מזמינה הגלריה אדריכל בינלאומי בולט להקים ביתן-קיץ זמני על כר הדשא הסמוך, והוא פתוח בחינם לקהל הרחב בחודשי הקיץ עד שיפורק. חדיד הוזמנה לתכנן את הביתן הראשון, והוזמנה שוב גם ב-2007. בבלוגוספירה הבריטית תיארו השבוע את הגג הנוזלי של ההרחבה החדשה כ"גלגול עדין" של הביתן מ-2007, על פטריותיו הלבנבנות, בזכות השילוב בין ישן לחדש. זו הפעם השנייה שחדיד מתכננת חלל אמנות המשלב חדש וישן, לאחר מוזיאון maxxi ברומא שנחנך לפני כמה שנים.

ביתן הקיץ האחרון, בתכנונו של סו פוג'ימוטו, היה להיט תיירות בלונדון (צילום: Iwan Baan)
ביתן הקיץ האחרון, בתכנונו של סו פוג'ימוטו, היה להיט תיירות בלונדון (צילום: Iwan Baan)

>> מי תיכנן את ביתני הקיץ של סרפנטיין בשנים האחרונות?

>> איך נראית בריכת השחייה האולימפית שתיכננה חדיד?

>> כל מה שרציתם לדעת על זאהה חדיד, האדריכלית המצליחה בעולם

The Magazine (מאגר נשק), בניין ניאו-קלאסי היסטורי שמאכלס את הגלריה החדשה, נבנה ב-1805 כמחסן אבק שריפה בימי מלחמות נפוליאון; בשנות ה-60 של המאה ה-19 הוא זכה לתוספת, ואכסדרה פלאדיאנית התוספה בשנות ה-20 של המאה שעברה. הוא יצא משימוש צבאי ב-1963, ומאז שימש כמחסן. בפרויקט הנוכחי הוא עבר שימור מחמיר, וחזיתות הלבנים נשמרו בקפידה. כל התוספות והמחיצות המאוחרות הוסרו, והחלל הורחב כדי לארח תערוכות. חללי התצוגה מאורגנים סביב חדרי אבק השריפה, כשהגג הישן מוחלף בקונסטרוקציה חדשה המשלבת סקיילייטים (חלונות תקרה) להחדרת אור טבעי.

הגלריה החדשה. במקום מחסן אבק שריפה (תכנית: זאהה חדיד)
הגלריה החדשה. במקום מחסן אבק שריפה (תכנית: זאהה חדיד)

במקביל לתהליך השימור, חדיד תיכננה נספח חדש למבנה, שמשמש כמסעדה ל-120 איש וכחלל כנסים. בדרכה הפואטית, הכריזה האדריכלית כי התוספת שלה מאפשרת "לחגוג את הרגע שבו הבניין נבנה", וציינה כי מדובר במבנה לבן וסולידי שדפנותיו השקופות מכניסות את אור השמש (ככל שהוא קיים בלונדון) פנימה. הגג הקליפתי שעשוי PTFE (טפלון) ומחופה סיבי זכוכית אינו נתמך בעמודים סטנדרטיים, ונפגש עם הקרקע בשלוש נקודות בלבד. החיבור בינו לבין החלק הישן נעשה באמצעות זיגוג עדין.

ברחבי החלל פזורים חמישה עמודי פלדה שנראים כמו משפכים המקושטים בגופי תאורה. אלה בולטים גם כלפי חוץ בגג, ומשתלבים במראה הנזיל-עקמומי האופייני לחדיד – שבו לאף קו אין סוף. מבקר האדריכלות של ה"גרדיאן", אוליבר וויינרייט, כבר קטל את התוצאה וציין כי השימוש של המבנה אינו ברור לו: החלל מזכיר לו "אולם תצוגה עתידני של כלים סניטריים" (חלקם הזכירו לו משתנות ענקיות), וכי שוררת בו "תחושה כאילו נסחפת למערבולת קומבניזונים של רקדניות בציורים של טולוז-לוטרק". מהתאורה הטבעית הוא התאכזב, וציין כי התקרה האטומה שנשפכת עד למטה אינה מאפשרת לראות את הפארק שבחוץ.

האמן הארגנטינאי אדריאן ויז'אר רוחאס מציג את תערוכתו, שחונכת את הגלריה:

הזווית הישראלית: ענת שטרן

האדריכלית הישראלית ענת שטרן (43), שעובדת במשרדה של חדיד מאז 2005, הייתה חלק מצוות התכנון של הפרויקט. שטרן, שעבדה גם על פרויקטים פרטיים במשרד, גאה בבניין הזה במיוחד. "אלה (מבני ציבור) מבנים שנכנסים ויוצאים מהם מיליוני אנשים", אמרה ל-Xnet בראיון שקיימנו עימה לאחרונה בתל אביב, "וקיומם של המקומות האלה חשוב להתפתחות תרבותית".

חדיד סופגת חדשות לבקרים (וגם הפעם) ביקורת על תכנון פרויקטים שאינם משתלבים במצב הקיים, אבל שטרן חושבת ש"לגיטימי שבניין יהיה נטע זר ברקמה העירונית - מה שיכול לעורר דיון. תפקידה של אדריכלות טובה הוא להעלות שאלות, לשדרג את הסביבה הבנויה הקיימת ולאתגר את צורת החיים של המשתמש. האלטרנטיבה היא מרקם אורבני שאיננו מתחדש ומתפתח".

ובמציאות של משבר כלכלי עולמי, מה תפקידם של האדריכלים?

"לאדריכלים תפקיד חברתי חשוב. כל מתכנן בוחר בדרך שונה כדי לקדם את החברה וכדי לשפר את פני הסביבה. יש מתכננים שבוחרים לתכנן דיור ציבורי לעניים; חדיד בחרה לדחוף את גבולות הצורה והחומר. חשוב שיהיה ביטוי לסוגים רבים של אדריכלים וחשוב להציב מטרה, וכשאנחנו נמצאים בעולם דינמי של קידמה טכנולוגית, האדריכלות היא חלק מכך. אם אדריכלים לא יקדמו את הקליינטים שלהם קדימה, אנחנו עלולים לשקוע בסטגנציה".

שטרן מציגה את תהליך העבודה על הגלריה: מצגת בת מאות תמונות מאתר הבנייה, דיאלוג מורכב מול יועצי השימור, וכאבי ראש שאינם מנת חלקם של אדריכלים בישראל בלבד: "אחת ממטלות המתכנן היא עבודת השכנוע. זה קיים גם בלונדון ובכל מקום שבו אנו עובדים, אבל צריך לשמור על אורך רוח, להאמין במה שאתה עושה ולהביט קדימה אל החזון הסופי". בניגוד למבנים מסוימים של סטארכיטקטים (אדריכלי-על), שלא תמיד נעימים לשימוש, שטרן מאמינה שהפרויקטים של המעסיקה שלה כן יוצרים מרחב קריא וברור: "היתרון בעיצוב עקמומי, המתאפיין בכיווניות חזקה, הוא ההכוונה הטבעית של המשתמש באמצעות הגדרת החלל עצמו ובאמצעות אלמנטי-פנים, כגון גופי תאורה המשכיים, ריהוט, ריצוף, שמעניקים לבניין צביון ייחודי".

מה התל אביבים יכולים ללמוד מהלונדונים

הריאיון עם שטרן התקיים בבית קפה ברחוב פרישמן בתל אביב, סמוך לאחת היצירות הבולטות של הסגנון הבינלאומי, "מעונות הוד". הקושי להבחין ביופיין של חזיתות הבאוהאוס גובר בגלל הרעש הוויזואלי, שנוסף על הקירות והמרפסות הלבנים ברבות השנים. "תל אביב היא עיר נפלאה ודינמית עם מורשת חשובה וייחודית", אומרת שטרן, "אבל נדמה שצריך לנקות את הבניינים, לפתוח את המרפסות המקוריות שיצרו את הקווים האופקיים המאפיינים את הבאוהאוס ולמקם את המזגנים באופן יותר מתחשב, כדי לגלות מחדש את יופיה של העיר. לקח לי זמן רב להבין את הקנאות הבריטית לתרבות הוויקטוריאנית, אבל כעת אני מבינה שהיא זו שיוצרת את הרחובות, והעובדה שהלונדונים מקפידים על האסתטיקה החיצונית של בתיהם יוצרת בעיר את התרבות. בישראל קיימת תחושה שעיצוב הפנים מקבל חשיבות, בזמן שחוסר הכבוד לחזיתות מתאפיין בהעדר מדיניות אורבנית הניתנת לאכיפה".

כיצד מהפך אסתטי ואורבני יכול להתרחש גם פה? שטרן מזכירה את המאמץ הכביר שנעשה בבריטניה לקראת אולימפיאדת לונדון 2012. "השינויים החברתיים מגיעים גם מהפוליטיקאים, אבל גם מאנשים בעלי אמביציה שיש להם רצון לשנות. אולימפיאדת לונדון ותערוכת expo יצרו גאווה לאומית ופטריוטיזם, ואין שום סיבה שהם לא יתרחשו גם פה".

זה לא המשרד הבינלאומי הראשון שבו היא עובדת. ב-1996, כאדריכלית צעירה, בחרה לנדוד להולנד, שחוותה תקופת זוהר אדריכלית בשנות ה-90. "באותם ימים התפתחה בהולנד מהפכה תרבותית", היא אומרת, "זה היה מקום מאוד מעניין לעבוד ולהיות בו". עדיין בלי אינטרנט, חיפושי העבודה וההיכרות עם המשרדים המקומיים נעשו בעבודת רגליים, טלפונים וחליפת מכתבים. אחד המכתבים נשלח למשרדו של האדריכל המודרניסט הנודע הרמן הרצברגר, שקיבל אותה לעבודה.

בשנתיים שהיא עבדה אצלו, נחשפה שטרן לשפתו של הרצברגר, ובעבודה על תחרות "הפנינסולה של תל אביב" (פרויקט שלא יצא לפועל) ניתנה התייחסות לפשטות, לקווים הנקיים ולרקמה העירונית. לאחר מכן חזרה שטרן ארצה ועבדה במשך שלוש שנים ב"ישר אדריכלים". אחרי לימודי תואר שני בבית הספר הלונדוני AA, התקבלה לעבודה במשרדה של חדיד, שהחל להתנפח בעקבות זכייתה של חדיד בפרס פריצקר.

מהאקספו לבית של נעמי קמפבל

שטרן שקדה, בין היתר, על ביתן סראגוסה (Zaragoza pavilion), שהוקם לקראת תערוכת "אקספו 2008" שנערכה בעיר הספרדית. זה היה מבנה-גשר שמחבר בין שכונה למתחם התערוכה, ומכיל חללי תצוגה (כ-4000 מ"ר) ומעבר (2,500 מ"ר) שמתארגנים סביב ארבעה "תרמילים" - ששלושה מהם מתבססים מעל חצי-אי שנבנה לצורך הפרויקט. האלמנטים השונים נראים בחתך כיהלום ובולטים במיוחד בכניסות וביציאות, והמעטפת הרב-שכבתית מורכבת מפתחים משתנים המבטיחים קשר רציף החוצה. העבודה על הפרויקט הייתה מפרכת, מספרת שטרן: "בדיקת החלל והפרטים התבצעה באמצעות 77 חתכים רוחביים ומקומיים, ובדיקה חוזרת ונשנית בתלת-ממד. הגשר הורכב מ-62 אלף אלמנטים שיוצרו בתשע סדנאות שונות".

ביתן סרגוסה. תכנון מפרך (צילום: Fernando Guerra )
ביתן סרגוסה. תכנון מפרך (צילום: Fernando Guerra )

שטרן גם השתתפה בצוות התכנון של בית שבנייתו טרם הסתיימה וכבר מושך תשומת לב עולמית, בעיקר בזכות בעלת הבית: הדוגמנית נעמי קמפבל. האחוזה הענקית הזו משתרעת על פני 3,500 מ"ר ומורכבת מבסיס מרכזי המכיל "אזורי תענוגות", ואז מתחבר באמצעות "צוואר" אל אזור "הראש" – שם ממוקם חדר השינה הצופה ליער.

הבית של קמפבל, כמו כל דבר בצבא, מחולק לשלושה: ראש, צוואר וגוף
הבית של קמפבל, כמו כל דבר בצבא, מחולק לשלושה: ראש, צוואר וגוף

צפו בביתה העתידי והעתידני של נעמי קמפבל:

איך מרגישה אדריכלית שעובדת במשרד ענקי (למעלה מ-300 אדריכלים, בניגוד ל-70 כששטרן התחילה לעבוד בו)? ובכן, למרות הקו העיצובי המובהק של חדיד שאין לטעות בו באף פרויקט שיוצא מהמשרד, שטרן אומרת שסמכויות רבות דווקא מואצלות לאדריכלים בצוותים עצמם. "יש יד חופשית ומקום לביטוי עצמי", היא מדגישה, "וזהו בעיניי הייחוד העיקרי של המשרד. חדיד ושומאכר (שותפה של חדיד) תמיד יביאו איתם זווית הסתכלות שונה, המאתגרת את העיצוב ואת טכנולוגיות הבנייה ומעניקה השראה לחדשנות וייחודיות".

תוכניתה המקורית של שטרן, לחזור לארץ השנה, מתעכבת בגלל העבודה על הבית של קמפבל ועל הגלריה החדשה. כאשר תחזור לישראל היא מתכוונת לפתוח משרד עצמאי, תוך שיתוף פעולה עם אדריכלים מקומיים.