"אני לא מכיר שום בניין כזה. על פי כל התיאורים והשחזורים, בית המקדש לא היה דומה לשום דבר שנבנה בשום מקום", סבור האדריכל מיכאל חיוטין, שחקר את בית המקדש וכתב את הספר "אדריכלות ואוטופיה בתקופת המקדש".

420 שנה עמד בית המקדש השני על תילו – תקופה ארוכה יחסית לחייו של בניין. המתחם המלבני ההיקפי שמר על צורתו עד עצם היום הזה, אך המבנים, השלטון והאנשים התחלפו. את מקומם של המבנים, החצרות והמתקנים ששירתו את הכוהנים, הלווים והמבקרים הרבים שפקדו את האתר עד החרבתו בשנת 70 לספירה, מחליפים מוסדות דת, חינוך ותרבות איסלאמיים. דורות רבים חלפו מהעולם מאז החורבן, מה שלא סייע לחוקרים ולארכיאולוגים לפענח את חידות בית המקדש, אך הוא תואר בכתבים רבים ובעיטורים שונים, והם שאיפשרו להם להבין כיצד נראה, במטרה לנסות ולשחזרו בדגמים ובשרטוטים.

כיצד, בעצם, נראה המקדש השני – שהיה המבנה הקדוש ביותר לעם היהודי, ושגם אלפיים שנה אחרי חורבנו הוא ממשיך להשפיע במישרין ובעקיפין על המציאות הישראלית - ומה אפשר ללמוד ממנו על האדריכלות שלנו? מקורות שונים מספקים תשובות סותרות לשאלה הזו, מבלי שתינתן תשובה מובהקת המקובלת על הכלל. במשנה (מסכת מידות) מופיע תיאור מפורט יחסית, המתפרש על פני חמישה פרקים, כשאת ניסוח המסכת מייחסים לרבי אליעזר בן יעקב שחי בסוף תקופת המקדש. פירוט נוסף מופיע בספריו של יוסף בן מתתיהו (הידוע גם כיוספוס פלביוס), שראה את המקדש בעיניו וייתכן שאף שימש בו ככוהן. מקורות נוספים מצויים על גבי מטבעות מתקופת מרד בר-כוכבא ומפסיפסים, ציורי קיר ותבליטים שהופיעו בעיקר בבתי כנסת קדומים. המפורסם שבהם הוא בית הכנסת מהמאה השלישית בדורה אירופוס (סוריה של ימינו), שהתגלה בתחילת המאה שעברה, ומעל לגומחת ארון הקודש בו נחשף תיאור של חזית המקדש.

ממצאים עוזרים לפענח פרטים נוספים על המקדש (איור: עידן רבינוביץ' וליין ריטמאייר , בהנחיית יוסף פטריך)
ממצאים עוזרים לפענח פרטים נוספים על המקדש (איור: עידן רבינוביץ' וליין ריטמאייר , בהנחיית יוסף פטריך)

מבצלאל ועד הורדוס

בית המקדש השני היה תחנת-שיא בהתפתחות הפולחן היהודי בתוך מבנה מרכזי. נקודת ההתחלה בציר הזה הייתה כאשר הוקם ה"משכן" – מבנה ארעי שנחנך במדבר סיני בשנת 1,313 לפני הספירה. בני ישראל הרכיבו אותו מקורות עץ ואריגים, כשעל עיצובו הופקד בצלאל בן אורי, שעל שמו נקראת האקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים. עם הכניסה לארץ כ-40 שנה לאחר מכן, ועד המאה ה-10 לפני הספירה, נדד המשכן בין כמה יישובים. אחד מהם הוא שילה, שם הפך לראשונה המשכן למבנה-קבע (אך גם אז, נותר עדיין הגג ארעי).

רק אחרי כ-440 שנה מאז הכניסה לארץ, הקים המלך שלמה בית מקדש, באתר שנבחר בחלקה הצפוני של העיר ירושלים הקדומה בפסגת הר המוריה. 410 שנה עמד המקדש הראשון על תילו, עד שבמאה ה-6 לפני הספירה החריבו אותו הבבלים (כיום איראן). חילופי האימפריות היו מהירים, ובתוך 70 שנה בלבד כבר הוחל בשיקום האתר ובבניית בית המקדש השני, שהחזיק כאמור מעמד 420 שנה.

מקדש זה נבנה כמה פעמים, ושיאו היה פרויקט-הרחבה בניצוחו של המלך הורדוס. בשנת 70 לספירה החריבו אותו הרומאים, העם היהודי נפוץ לכל עבר, ומאותה עת התפרקה והשתנתה מהותו של המוקד הדתי היהודי: המוקד המרכזי היחיד התפצל לרסיסי מוקדים, במתכונת של בתי הכנסת המוכרים לנו גם היום, שנמצאים כמעט בכל פינה ברחבי כדור הארץ.

"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", ניבא הנביא חגי, ואכן, לפי כל המקורות שבידינו, בית המקדש השני שבנה הורדוס היה הגדול והמפואר מבין מבני הדת שקדמו לו בישראל - וכנראה שגם עד היום. חכמי הגמרא היו חלוקים בשאלה אם הכוונה ב"גדול" היא לגובהו של הבניין או לשנות קיומו, אך גם בגובה וגם בשנים מסכימים החוקרים השונים כי הבית השני היה אכן "גדול" יותר. לא הכל מושלם, ובבית שני היו חסרים חמישה מרכיבים משמעותיים שהיו בבית ראשון: ארון הברית ובו הלוחות שניתנו בהר סיני, הכפורת והכרובים (המכסה של ארון הברית), השכינה ואורים ותומים (שהיו על החושן שהחזיק הכהן הגדול).

איך תוכנן המקדש

מתחם המקדש שנבנה בפסגת הר המוריה לא ליווה את הטופוגרפיה הטבעית, אלא יצר במה מלאכותית תחומה בחומות. כבר בבית ראשון נוצרה במה שכזו, אך הורדוס הרחיב אותה כך ששטחה הוכפל. המרכיב המתעמת עם הטופוגרפיה הטבעית ויוצר מישור מלאכותי היה מאפיין תכנוני מרכזי ביצירות שיזם הורדוס, ודוגמאות לכך ניתן למצוא במצדה, בהרודיון (שם הפך מישור להר), בקיסריה ובארמון המלוכה בקצה העיר העליונה בירושלים. בבית המקדש נועדה הרחבה השטוחה לכנס את רבבות עולי הרגל, שעלו להר בשלושת הרגלים – סוכות, פסח ושבועות. הבמה המלאכותית נוצרה באמצעות קירות תמך, שהוקמו בכל אחת מפאות ההר. קירות אלה סגרו על חללים, שחלקם מולאו בעפר וחלקם איכלסו אולמות מקושתים שנשאו את רחבת המתחם ונוצלו לאחסון ולמעבר. הכותל המערבי הוא אחד הקירות הללו.

האם כך הוא נראה? הגרסאות רבות (באדיבות מכון המקדש)
האם כך הוא נראה? הגרסאות רבות (באדיבות מכון המקדש)

נוסף להרחבת שטח המתחם, עבר בית המקדש עצמו הרחבות ושינויים עיצוביים, שהפכו אותו למבנה מפואר במיוחד. על אף שההנהגה היהודית סלדה מהורדוס, לא התאפקו חכמי ישראל מלשבח אותו על הפרויקט, והוסיפו בנחת כי "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו".

מתחם הר הבית חולק לאזורים ולייעודים: בחלקו הצפוני הוקמה "מצודת אנטוניה", שנקראה על שמו של מצביא רומי בכיר; בחלקו הדרומי הוקם "הסטיו המלכותי", מבנה מיוחד ששימש לאירוח, למושב בית דין ולאסיפות שונות; מעבר מקורה ברוחב 15 מטר היה פתוח כלפי פנים המתחם והקיף אותו מכל צדדיו, בעיקר כדי להגן על המבקרים ועובדי המתחם מפני פגעי מזג האוויר.

חזית המקדש כפי שמופיעה בעיטור מעל גומחת ארון הקודש בבית הכנסת דורה אירופוס בסוריה (צילום: National Museum in Damas, cc)
חזית המקדש כפי שמופיעה בעיטור מעל גומחת ארון הקודש בבית הכנסת דורה אירופוס בסוריה (צילום: National Museum in Damas, cc)

במרכז ההר ניצב מתחם פנימי, שבו שכן בניין המקדש עצמו. הבניין חולק לשלושה אגפים עיקריים: אולם, היכל וקודש הקודשים. תוכנית המבנה הייתה בצורת האות T, והוא התנשא לגובה 50 מטרים, כ-20 מטר יותר מגובהו של המקדש הראשון. הגובה הרב לא נבע כנראה מסיבה תפקודית, אלא כדי להבליט את המקדש וליצור רושם. על אף גובהו של המבנה, רק לקומה אחת שלו היה תפקוד מעשי. האנשים היחידים שהשתמשו במפלס העליון היו אנשי התחזוקה, שעלו אליו בשעת הצורך כדי להשתלשל מבעד לפתחים ברצפה (שנקראו "לולים") אל תוך החדרים המקודשים, שהיו אסורים בכניסה. הם השתלשלו פנימה בעודם סגורים כמעט לחלוטין בתוך ארגזים, ומבעד לפאה שהייתה פתוחה כלפי הקיר ביצעו תיקוני צבע ושיפוץ.

ציפוי זהב טהור מסנוור

עיצוב המקדש היה מרכיב משמעותי ברושם העצום שהותיר המתחם על המבקרים בו. קירות התמך וחומות הר הבית הורכבו מאבני גזית עם סיתות שוליים, ובבנייה יבשה ללא שימוש במלט. אורכן של מרבית האבנים הוא 2 מטר, אך יש גם אבנים ברוחב 12 מטר שמשקלן מגיע ל-60 טונות. קיר התמך הגבוה ביותר התנשא לגובה של יותר מ-40 מטר, ועוביים הממוצע של הקירות הוא 4.5 מטר. האבן נחצבה בהר עצמו ובמחצבות בסביבת העיר, ששרידיהן נראים לעין גם בימינו (במערת צדקיהו, במגרש הרוסים, באזור התחנה המרכזית ובעטרות). מי ששינע את האבנים הענקיות היו שוורים ובני אדם, שהניחו את האבן על גבי גלילי עץ וגררו אותה. האבנים הקטנות הובאו ככל הנראה בעגלות.

חומרי הבנייה העיקריים של המקדש היו אבן ועץ. האבן נועדה לקירות המבנים והעץ לגגות. המבנה עצמו טויח בחלקו בלבן (או שהאבנים נותרו חשופות), ובחלק אחר הוא חופה בלוחות זהב. לפי פרופ' יוסי פטריך, ארכיאולוג וחבר סגל בכיר במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, שחקר רבות את המקדש השני, תפארתו של המקדש באה לו מחזיתו הראשית שפנתה מזרחה וצופתה כולה בזהב. ציפוי הזהב הביא, כפי שמספר יוסף בן מתתיהו, לכך ש"בעת עלות השמש היה זורע נוגה כמראה אש לוהטת, וכאשר העפיל איש להתבונן אל ההיכל, אילץ אותו הנוגה להסב את עיניו מנגדו" כדי לא להסתנוור.

היו עמודים או לא היו עמודים?

מרחוק תואר המקדש כמראה הר מכוסה שלג, מפני שבשאר הקירות היה המבנה מטויח ובוהק בלובנו. פטריך סבור שחזיתות הבניין היו חלקות, ללא עיטורים וללא עמודים. העמודים, שאינם מוזכרים במקורות הטקסטואליים אך מופיעים בעיטורים הקדומים משני צידי פתח האולם, מוקמו לדעתו בתוך האולם עצמו, ולכן אותם דימויים מתארים לא את חזית הבניין אלא את פנים האולם בואכה ההיכל.

פרופ' מיכאל אבי יונה, יוצר מודל "הולילנד" (ועל כך בהמשך), כן בחר להציב את העמודים בחזית האולם. חיוטין סבור כי בעוד שבבית המקדש הראשון ניצבו בחזית שני עמודים – יכין ובועז - הרי שבמקדש של הורדוס ניצבו ארבעה עמודים. מעל עמודים אלו הופיע הגג, שבמודל "הולילנד" הוא שטוח ובעל סיומת משוננת המצופה זהב.

החדר הראשון מבין השלושה במקדש היה "האולם", ששכן בחלקו הרחב של המבנה והכיל שני שולחנות ללחם הפנים. מהאולם הובילו שתי דלתות זהב אל ההיכל, שבפתחו הייתה נברשת זהב מפוארת – תרומתה של הלני המלכה, שהתגיירה יחד עם בנה, המלך מונבז. בהיכל, שקירותיו הפנימיים היו מצופים לוחות זהב, שכנו המנורה, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת. מאחורי פרוכת גדולה הסתתר קודש הקודשים של בית המקדש – הדביר. היחיד שהיה רשאי להיכנס אל הדביר, רק פעם אחת בשנה, היה הכוהן הגדול ביום הכיפורים. בתקופת בית שני היה החדר ריק, למעט קצהו העליון של ההר החשוף שבלט מעט מגובה הרצפה. בבית ראשון שכן כאן הארון ובו לוחות הברית ועליהם צמד הכרובים.

ההשראה הגיעה ממקדשים מצריים

חיוטין מציין כי ההשראה לבית המקדש השני לא באה ממקדשים הלניסטיים, כפי שאפשר היה לחשוב בגלל התקופה, אלא דווקא ממקדשים מצריים. כמו במקדש היהודי, גם למקדשים האלה הייתה חזית כניסה גבוהה במיוחד שהורכבה מזוג מגדלים (פילון) שהתנשאו משני צידי הפתח, מבלי שהייתה להם משמעות תפקודית אלא בעיקר ליצירת רושם.

חיוטין מוסיף שבתקופת בית שני ההשפעה המצרית הייתה קטנה אמנם, אך המקדש השני היה המשך והשלמה למקדש הראשון שנבנה בתקופה שבה ההשפעה המצרית עדיין שלטה. כך, גם המידות שעל פיהן הוקם המקדש היו מצריות ("האמה המצרית"). תוכנית המקדש המצרי הטיפוסי התבססה על סדרה של חצרות שהובילו לחדר מרכזי, וששיקפו מעבר מדורג מעולם החולין אל עולם הקודש. תפישה זו ניכרה גם במקדש היהודי. "ככל שאתה נכנס פנימה, כך החלל נעשה יותר אינטימי וקטן והכניסה יותר ויותר מוגבלת", מסביר חיוטין. "זו תפישה שחוזרת גם באומות אחרות, כמו אצל הסינים או הטיבטים, אך לא במקדשים אחרים וגם לא בבית הכנסת - שהושפע מהעולם היווני". חיוטין מציין כי גג המקדש השטוח ממחיש את ההשפעה המצרית, מאחר שבמקדשים יווניים ורומאיים הגג הוא משופע.

מודל הולילנד ממשיך להתעדכן

המודל המפורסם ביותר שמציג את ירושלים בימי בית שני, נחנך ב-1966 בתחומי מלון "הולילנד" בירושלים (כיום הדגם מוצג במוזיאון ישראל). יצר אותו פרופ' מיכאל אבי יונה, מבכירי הארכיאולוגים בישראל, ובו הביא לידי ביטוי את פרשנותו למראה בית המקדש השני. כדי לבנות את המודל, עשה אבי יונה שימוש באותם חומרים שבהם השתמשו בני ירושלים: אבן גיר, עץ, נחושת וברזל. המודל הפך ליעד תיירות פופולרי, והעניק למושג "בית המקדש" ייצוג פיזי שנצרב מיד בתודעה.

מודל הולילנד. נצרב בתודעה (צילום: מיכאל יעקובסון)
מודל הולילנד. נצרב בתודעה (צילום: מיכאל יעקובסון)

"המודל שיצר אבי יונה היה הצהרה ולכן אנחנו משתדלים להתייחס אליו כאל יצירה מוגמרת, אך כשיש דברים שברור שצריך לשנות, אז המגמה היא לשנות", מסביר פרופ' אמריטוס יורם צפריר, מבכירי המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית וחבר האקדמיה הלאומית למדעים, המשמש מאז שנות ה-70 כאחראי מדעי לדגם שבנה אבי יונה. ואכן, שינויים נעשים בהתאם לגילויים המחקריים. "מאז בניית המודל הוסרה חומה פנימית שכנראה לא הייתה, וכל מערך הכניסות להר הבית מדרום עוצב מחדש והתחלנו לעבוד על החזרת האצטדיון. כמה שלא תרוץ אחרי התגליות, אין לדבר סוף".

לשם השוואה, פרויקט "נתב"ג 2000" עלה כמיליארד דולר ועלותו המשוערת של קו הרכבת לירושלים אמורה להגיע ל-2.6 מיליארד דולר - כמו בית המקדש

קיימת גם מחלוקת כמה זמן נמשכה הקמת הפרויקט. חלק מהחוקרים, המסתמכים הן על כתובים והן על ממצאים ארכיאולוגיים, משערים כי זמן הבנייה של מקדש הורדוס ארך לא פחות מ-46 שנה ולמעשה הושלם סופית רק שנים ספורות לפני חורבנו. ההיכל, לעומת זאת, הושלם תוך שנה וחצי בלבד כדי לאפשר תפקוד רציף. לפי חישוביהם של צמד החוקרים פרופ' אברהם ורשבסקי ואינג' אברהם פרץ מהטכניון, הושקעו בפרויקט כ-50 אלף שנות עבודה של אדם. בערכים עכשוויים, בשקלול הציוד, הכלים וחומרי הבנייה, הסתכמה ההשקעה הכספית בכ-2.6 מליארד דולר. המימון בא ממסים ומהיטלים ממלכתיים, ממסים דתיים (מחצית השקל) ומכיסו הפרטי של הורדוס שבחלקו התבסס על החרמת נכסים ורכוש. לשם השוואה, פרויקט "נתב"ג 2000" עלה כמיליארד דולר ועלותו המשוערת של קו הרכבת לירושלים אמורה להגיע ל-2.6 מיליארד דולר - כמו בית המקדש.

האם המקדש היה יצירה אדריכלית ישראלית מקורית?

נראה שלא. האדריכלות הישראלית, גם בימי קדם וגם בהווה, הושפעה רבות מסגנונות אופנתיים ששלטו בסביבה. היהודים שלטו אמנם בתחום הרוח והציגו תפישת עולם ייחודית, מה שלא בלט אצלם בצד הפיזי. הייחודיות בתרבות הישראלית, כמו גם בתחום הרוח, התמחתה באימוץ רעיונות זרים, פירוקם והרכבתם מחדש במארג ייחודי, אלא שברעיונות מופשטים קשה לזהות השפעות, ואילו במציאות הנראית לעין ההשפעות בולטות מיד.

בית המקדש, כמרכז של דת המאמינה באל יחיד ומופשט, התעטף בתוכנית מצרית, בכותרות עמודים רומאיות וביזם אדומי שכנראה לא היה בכלל יהודי. לא לחינם נתן האדריכל אבא אלחנני לספרו המכונן שסקר את תולדות האדריכלות הישראלית בעת החדשה, את השם "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה העשרים". אחרי הכל, כבר 3,300 שנה שהאדריכלות הישראלית נאבקת על יצירת שפה מקורית; בינתיים היא לא מצאה אותה.

>> הקוטג' בן אלפיים: בית בן 2,000 שנה ברובע היהודי