30 שנה עמד הבניין שנבנה בסוף המאה ה-19 בליבה של שכונת נוה צדק, בפינת הרחובות שלוש ואלרואי, כשהוא נטוש ועזוב. ביום שבו נדונה בוועדה המקומית הבקשה להיתר השיפוץ של הבניין ההיסטורי – הוא קרס. ההזנחה עשתה את שלה, ולמרות שעיריית תל אביב-יפו הכריזה עליו כמבנה לשימור, המרזבים שנסתמו, הסדקים שהתרחבו בקירות אבני הכורכר והחורף הגשום סייעו בהפיכת המבנה הציורי והיפה לגל חורבות.
נוה צדק הפכה לאחת השכונות המתוירות, הנעימות וגם היקרות בישראל בזכות שילוב של מבנים בני יותר מ-100 שנה, פרטי בניין ייחודיים, בנייה בקו בניין אפס (שאינה טיפוסית לתל אביב), אתרים היסטוריים כמו מוזיאון נחום גוטמן, קונדיטוריות, מסעדות וחנויות בעלות אופי, ומרכז מחול בינלאומי. השכונה מפורסמת גם בזכות תושביה, חלקם שמות ידועים בתרבות הישראלית (כמו שלום חנוך ודוד טרטקובר). לפנינים שמרכיבות את הפסיפס המקומי העשיר הצטרפה כעת נעמי גבעון, בעלת "גלריה גבעון" ואספנית אמנות שבחרה לעזוב את דירתה ברחוב השופטים שבמרכז העיר, לטובת סביבה שאותה היא מכנה "כמו כפר בנורמנדי".
אף שהיא הייתה יכולה לבנות בניין חדש על המגרש שרכשה, ללא המגבלות של מבנה לשימור, החליטה גבעון, שאהבה את חזותו של הבית ההיסטורי שנמחק, לבנות אותו מחדש. את מלאכת התכנון הפקידה בידיהם של האדריכלים אורי גלזר ונילי גל-מסטר, המתמחים בבנייה למגורים ובטיפול במבנים היסטוריים לשימור. תהליך התכנון ואישור התוכניות ארך שש שנים (העיכוב נבע מהקריסה הפתאומית) והבנייה עצמה נמשכה ארבע שנים. הבית שוחזר מבחוץ בקפדנות, עד כדי כך שכאשר חולפים על פניו, קשה לגלות שמדובר בבניין חדש לגמרי. "לבית היו איכויות אדריכליות שלא יכולנו לשחזר אם היינו בונים לפי התב"ע שחלה היום על נווה צדק", מסביר גלזר. "כאדריכלים יותר עניין אותנו להחזיר את הבניין שהיה – רק עם חומרים חדשים – וליצור דיאלוג בין היסטורי לעכשווי".
הודות לעובדה שקודם לקריסה הכינו האדריכלים תיק תיעוד שכלל מדידה מפורטת של הבניין, ניתן היה לשחזר את המעטפת על פרטיה (את תיק השימור המפורט, יחד עם צילומים היסטוריים של הבניין ושל הציורים שהיו על קירותיו, תוכלו לראות כאן). לעומת זאת, החלוקה הפנימית ועיצוב הפנים נעשו בהתאם לצרכיה של גבעון, כשהעיקרון המנחה היה ויתור על קירות ככל הניתן ויצירת חדרים גדולים ומרווחים. רק שני חדרי השינה נבנו לפי תוכנית החדרים המקורית.
הגוונים השולטים בתוך הבית הם גם אלה ששולטים בחזיתות: לבן ואפור, כשפריטי הריהוט והאמנות מוסיפים צבע. תקרת הבטון נותרה חשופה, הריצוף נעשה ממרצפות אבן פייטרה סרנה שהובאו ביבוא אישי ממחוז טוסקנה שבאיטליה, ובין הרצפה לתקרה קירות לבנים. העיצוב מינימלי, אך לא באופן מוגזם או כזה שמתאים לאופנה עיצובית חולפת, אלא כזה שמשרת כמצע ליצירות האמנות הפזורות בחלל באופן מושכל.
בנוסף להחלטה על שחזור הבית שנהרס קיבלה גבעון עוד החלטה יוצאת דופן: מתוך שלוש קומות הבית (קומת מרתף, קומת כניסה וקומה ראשונה) היא גרה באחת בלבד. את שני המפלסים הנותרים בבית הפכה לאולמות תצוגה הפתוחים לציבור בחינם, ומציגים אוספי אמנות שאינם למכירה. התערוכה הפותחת הציגה יצירות מתוך אוסף דורון סבג, אספן ידוע ובעליה של חברת כח האדם ORS.
כעת מוצגות בחללים עבודות מהאוסף הפרטי של גבעון. בין השאר ניתן לראות כאן יצירות של מיכה אולמן, אביבה אורי, משה גרשוני, נורית דוד, יצחק דנציגר, רפי לביא ומשה קופפרמן – כולם אמנים הקרובים לליבה, חלקם כבר לא בחיים, אך את כולם היא הכירה או מכירה באופן אישי. באוקטובר תיפתח בבית תערוכה אחרת מאוסף המשפחה, שתתפרס גם בגלריה הוותיקה שברחוב גורדון.
עיצוב בתים וחללי תצוגה ללא מטרות רווח של אספני אמנות הוא חלק ממסורת אדריכלית רבת שנים. מפורסמת במיוחד היא דירת הגג המהפכנית שתיכנן ב-1930 האדריכל השווייצי-צרפתי לה-קורבוזיה לאספן שארל דה-בסטגי בשאנז אליזה בפריז. בישראל זהו תקדים: גבעון מבקשת לא רק להציג את עמדתה ביחס לאמנות, אלא גם לחזק את המשמעות של איסוף אמנות, ועל הדרך להוסיף מוקד תרבותי על מפת נווה צדק.
לבניין שתי כניסות. הראשית, מרחוב אלרואי, מובילה גם לאולם התצוגה המרכזי – אולם שעומד בסטנדרטים של טובי המוזיאונים – אלא שהודות לחלונות, כאן אין ניתוק מהסביבה. כניסה נוספת, פרטית יותר, מצויה ברחוב שלוש ומובילה לקצה השני של הבניין, בו ממוקמים חדר המדרגות, המעלית וחדרי השירות – פונקציות שהיו כאן גם בבניין המקורי ומיקומם נשמר בחדש.
מחלק זה של הבניין אפשר לרדת לאולם תצוגה נוסף בקומת המרתף, או לעלות לקומה העליונה, הפרטית, של גבעון, שבה סלון, מטבח ושני חדרי שינה. מהגג נשקף נופה המרהיב של נווה צדק, הים וטבעת המגדלים הסוגרת על השכונה: מגדלי מנשיה מצפון, מגדל נווה צדק מדרום, מגדל שלום ושאר המגדלים הסמוכים לו ממזרח. רק ממערב הנוף (עדיין) פנוי.
בימות השבוע עיקר הפעילות בבית מתרחשת בקומת המגורים. אספנים אוהבים קירות לבנים, כאלה שלא יתחרו בעבודות האמנות שהם תולים, וכך גם בחרה גבעון. את הקירות הגדולים מחלקים חלונות צרים וגבוהים, ששוחזרו לפי חזיתות הבניין המקוריות. "כשקניתי את הבניין הוא היה נראה לי כמו תחנת מעבר טורקית בגלל מקצב החלונות, ועל זה רציתי לשמור", נזכרת גבעון.
בין חלון לחלון תלתה יצירות אמנות שאהובות עליה במיוחד, מעין המשך לתצוגה באולם שלמטה, אלא שכאן הגביל גודל הקירות את מספר היצירות המשתלבות בדירה: שני רישומים על נייר של נחום גוטמן, המתארים את סביבת הבית, תלויים בכניסה לקומה. ציור של גרשוני נשען אל הקיר מעל הפסנתר וציור גדול של קופפרמן נתלה מעל שולחן האוכל. נותר רק משטח קיר גדול אחד ליד פינת הישיבה, וגבעון עדיין מתלבטת (אך כנראה שהמקום שמור לגיל מרקו שני).
אח דקורטיבית ניצבת כמעט במרכז, ומפרידה בין פינת הטלוויזיה ובין שולחן האוכל. המטבח תופס כרבע משטח החלל וברבע האחרון פינת ישיבה נוספת, שבה ספות בעיצובו של האדריכל הגרמני (ומנהל הבאוהאוס לשעבר) לודוויג מיס ואן דה רוהה. גבעון נמנעת מלפזר בבית מזכרות או תמונות משפחתיות: "בית לא חייב להראות את מסכת חייו של הדייר", היא טוענת. "אני עוד מתרגלת לבית ולכן כרגע כמה שפחות יותר טוב".
אדריכל אורי גלזר למד אדריכלות בפירנצה ועבד במשרדים של בכירי האדריכלים הישראלים: יעקב רכטר, רם כרמי, אברהם יסקי ומיכאל ושולמית נדלר. מאז 1990 הוא בעליו של משרד עצמאי שמתמחה בבתי מגורים פרטיים ובתכנון מוזיאלי, שבמסגרתו תיכנן את השלב הראשון בפרויקט חידוש בית דיזנגוף וכעת הוא משלים את חלקו במלון לאמנות בזכרון יעקב (בית מבטחים לשעבר). אדריכלית נילי גל-מסטר עבדה אצל גידי וטל בר אוריין, יעקב רכטר והורסיו שוורץ, ומשנת 2003 פועלת כעצמאית בתיעוד ושימור מבנים היסטוריים ובתחום המגורים.
>> לאתר הבית ופרטים על התערוכות המוצגות בו.
עוד בתים עם אמנות על הקירות:
>> וילה מרשימה בשרון
>> וביתה הצנוע של משפחה צעירה באוסטרליה
