עבודות הגמר שהוצגו השבוע בתערוכות הבוגרים של המחלקות לעיצוב פנים מתפרשות על תחומים רבים: היו שם סטודנטים ש"טיפלו" בעיר שלמה, בשכונות, בקניונים, במגדלים, בתים, גינות, רהיטים ואביזרים. האם זו אדריכלות? אדריכלות נוף? עיצוב פנים? אולי בכלל עיצוב מוצר או גרפי?
ראשת המחלקה לעיצוב פנים במכללה למנהל, כרמלה יעקובי וולק, סבורה שהבלבול נובע מכך שאנחנו חיים בתקופה ללא גבולות ברורים. "בעולם בין-תחומי ואף טראנס-תחומי המעבר בין הדיסציפלינות המרחביות הוא חופשי", היא אומרת. לדבריה, המחלקות לעיצוב פנים מנסות להקנות לסטודנט יכולת להתמודד עם תרחישי התנהגות אנושיים, ולא לתכנן פונקציות כלליות: "עיצוב פנים מעמיד את הגורם האנושי במרכז". היא מטיפה לשונות ולגיוון "בתוך המהלך הקבלני של דיור ותהליכי התכנון הסטנדרטים" – ואכן, אפשר לזהות בעבודות חדשנות ורצון לפרוץ את המסגרת הנוקשה שהותירו סביבנו מבני מגורים ומסחר משוכפלים.
עבודות נבחרות מהמחלקה לעיצוב פנים, המכללה למנהל, ראשון לציון
"חפרפרות אורבניות", נגה פרוסק, בת 30, בהנחיית אדריכלית היידי ארד:
לכל הסטודנטים בקורס ניתנו הנחיות זהות: המיקום – גינת לוינסקי בשכונת נווה שאנן, בדרום תל אביב. אופן ההתערבות – תכנון מרחב תת-קרקעי מתחת לגינה, כדי שלא "לבזבז" שטח יקר. קהל היעד – עובדים זרים ומבקשי מקלט, שחיים בסביבת הגינה.
פרוסק תיכננה מרחב שימלא אחר צרכיהם הבסיסיים ביותר: מקום לישון, לאחסן מעט חפצים, להתפנות ולהתרחץ. מהגינה יורדים ברמפות אל שירותים ומקלחות. חפצים ובגדים אפשר לאחסן בארונות. בהמשך, מגיעים לאזור המרכזי – חלל שבו תלויים "ערסלי שינה" – מעין קפסולות תפורות מקרושה. פרוסק סבורה שאמנם הערסלים צפופים אך העיצוב, שדומה בעיניה לקן, מאפשר מידה מסוימת של פרטיות. הרצפה עשויה רשת וגם התקרה מחוררת. דרכה חודר אור טבעי לחלל ומסמן לישנים את בוא הבוקר. העיצוב מאפשר גמישות מרבית – "ניתן להוסיף ערסלים, או להוריד, התחזוקה מאוד פשוטה ובמידת הצורך ניתן לישון גם על הרצפה", מדגישה פרוסק.
תוכניות לעתיד: "יש שתי אופציות: או שאלך לעבוד במשרד אדריכלים ואתפתח משם, או שאמשיך לעצמאות. אני חושבת שכדאי לי לצבור ניסיון".
צפו באופציות המרתקות שתיכננו הסטודנטים לגינת לוינסקי:
"מקום/מתווה/חברה", אביתר רצבי, בן 28, בהנחיית האדריכל דורון חזן והמעצב אלעד גרבינסקי:
הסטודנטים בקורס נדרשו לאתר בעיה בשכונת רמת יוסף שבבת ים, ולהציע לה פתרון. רצבי מסביר שמה שלכד את עיניו הם השטחים שבין שיכוני הרכבת, ומשפט שנחרט בזיכרונו, שאמר ראש העיר הנודע של קוריצ'יבה, האדריכל חיימי לרנר, ש"העיר היא המפלט האחרון של הסולידריות החברתית". רצבי סבור שערכי הסוציאליזם מתקופת הקמתם של השיכונים נעלמו מהווייתם, והיום הם הפכו לסמל ל"כיעור, לעוני ולדיכאון".
לכן בחר לתכנן מתנ"ס קהילתי פתוח שכולל בית קפה, אודיטוריום, חללים לסדנאות ולהקרנת סרטים. במקטעים מסוימים מתרומם הפרויקט ומטפס על הבניינים עצמם, שעליהם הטביע ציורי קיר של האמן ETAM CRU. הצורניות הזוויתית של הפרויקט נולדה ממתיחת קווים בין חלון לחלון. לאחר יצירת רשת הקווים, בחר רצבי להגביה כל משטח שנוצר בהצטלבות בין כמה קווים.
תוכניות לעתיד: "לעבוד במשרד ולהתחיל להשתפשף. החלום, בהמשך הדרך, הוא להקים סטודיו משותף עם בת הזוג, שהיא מעצבת גרפית".
"Inside out", קרין ג'וזף לוי, בת 29, בהנחיית האדריכליות טלי אנדרסון כהן ולילך גרוסברד ענבר:
הפרויקט ממוקם בגן "סן סימון" בירושלים, ותוכנן במסגרת סטודיו שעסק בגנים ציבוריים בעיר הבירה. גוז'ף-לוי זיהתה שמשתמשי הגן – יש בו שני מבני ציבור, אחד לנכים והשני בית אבות – נמצאים בעיקר בשוליו, לאורך השבילים. כדי להחיות את מרכז הגן היא תכננה שני מוקדים חדשים: ספרייה ציבורית וסקייט-פארק.
באמצעותם היא מנסה להכניס לשטח הפארק משתמשים נוספים, חדשים - "אם זה ילדים מהשכונה, או נכדים שבאים לבקר את הסבא". את הספרייה תיכננה בהשראת הספרייה שבשכונת נווה שאנן, בתל אביב: מדפי הספרים מפוזרים לאורך השבילים, כשגוז'ף לוי בחרה להרחיב בכל פעם נקודה אחרת. האלמנטים בנויים מעץ ומבטון, ובין הספסלים פוזרו משטחי צמיגים גרוסים בגוון ורוד.
תוכניות לעתיד: "היום אני עובדת בחברת מטבחים. אני מקווה להיכנס לתחום כמה שיותר מהר, לעבוד במשרד אדריכלים או באופן עצמאי".
המחלקה לעיצוב פנים, HIT המכון הטכנולוגי, חולון
רוב הסטודנטים במחלקה לעיצוב פנים במכון הטכנולוגי בחולון עסקו בשאלות של דיור וצפיפות מגורים. נראה כי נקודת המוצא שלהם הייתה המציאות הישראלית המייאשת, כשאין כמעט פתרונות דיור לקבוצות אוכלוסייה שונות ומגוונות. ראשת המחלקה, האדריכלית ברכה קונדה, מאמינה שלמעצבי פנים יש את היכולת להתבונן "מגובה העין של המשתמש, מלמטה למעלה", ולהציג שאלות שהאדריכלות הפסיקה לשאול: "במה שונה האדם היום מהאדם האוניברסלי שעבורו רוב הדירות מתוכננות?".
"בן ממשיך בעיר", רעות מלא-רון, בת 29, בהנחיית אדריכל ניסן ורשבסקי:
מלא-רון היא דור רביעי בתל אביב. שני אחיה, היא מספרת, עזבו את העיר, "אחד לחו"ל והשני לרמת-גן". מלא-רון סבורה שתל אביב היא עיר תוססת, צעירה, שכיף לגור בה ולגדל בה ילדים. אבל היא חשה שהעיר "מגרשת החוצה את תושביה בגילאים הכי קריטיים, שבין 25 ל-35, שנים שבהן הם מפתחים קריירה ומקימים משפחה. אנשים בגיל הזה כמעט ולא יכולים לגור פה".
מלא-רון חקרה את נושא ה"בנים הממשיכים" בקיבוצים ובמושבים, וניסתה להחיל את העיקרון הזה, באמצעות פתרון אדריכלי, על החללים שיש בעיר בין הבניינים. היא תכננה מכולות, שאותן היא מכנה "פרזיטים", שכן הן צמודות וניזונות מתשתיות של בניינים קיימים או חדשים, מהצפון הישן ועד פלורנטין. כל יחידה משתרעת על פני 42 מ"ר, וניתן לחבר בין שתיים, ליצירת מרחב גדול יותר.
במניפסט "בן ממשיך בעיר", שחיברה לפרויקט, היא כותבת שהמכולות יהיו רכוש העירייה, וכל דייר יהיה זכאי לקבל "פרזיט" למשך חמש שנים לכל היותר, בשכר דירה מסובסד וזול, תמורת התנדבות חודשית. הבניינים הקיימים ירוויחו בתמורה מעלית, שיפוץ חיצוני וכדומה. "אני מאמינה שהפרויקט ייתן מענה לצעירים, וגם יוסיף שכבה וויזואלית חדשה לעיר", היא מסכמת.
תוכניות לעתיד: "אני בונה תיק עבודות, במטרה ללכת לעבוד במשרד אדריכלים, וללמוד דברים שאני לא יודעת".
"פרא עירוני", הילה נבו, בת 29, בהנחיית אדריכל אודי קרמסקי:
בימים אלו מתרומם בפינת שדרות רוטשילד ורחוב אלנבי "מגדל מאייר". אין ספק שמדובר בנקודת ציון חדשה בעיר, שכן זהו מגדל המגורים הגבוה ביותר שנבנה בה אי פעם. נבו הוטרדה מכך שנבנים מגדלים רבים, ומנגד לא נוספים לעיר שטחים פתוחים. "בדקתי מהו היקף השטחים הציבוריים שזכאיים לו מספר התושבים שיגורו במגדל, על פי התקן", היא מסבירה. המסקנה שלה היתה שהקריטריונים האלה כלל לא חלים על מגדל, שהוא שטח פרטי, ולכן החליטה "לפתוח" בו ארבע קומות, בין הקומה השביעית לעשירית.
הפונקציה שיכילו ארבעת הקומות היא גמישה ונתונה לשינוי, אבל בעבודת הגמר הציגה נבו פרוגרמה רדיקלית ופרובוקטיבית: "גן החיות של העיר - במגדל הקנבס הלבן של מאייר". היא מאמינה שיש כאן אמירה ביקורתית: "אני מבקשת לשים את הדבר הכי מלוכלך ופראי בעיר בתוך מקום מאוד מוקפד". בחזונה חשבה לחבר בין המגדל למרחב הציבורי של השדרה בגשר, ש"ישאב" את הרחוב פנימה.
תוכניות לעתיד: "אני רוצה להמשיך לעסוק בחיבור בין אסתטיקה, תרבות ואדריכלות. אני תוהה אם בקרוב גם אנשי המושב שממנו באתי (בית לחם הגלילית) יצטרכו לעבור לגור בבית עם קירות מזכוכית. אלו אינקובטורים בעיני, צלחות פטרי שמפתחות תרבויות".
המחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה, שנקר, רמת גן
המחלקה שיתפה פעולה עם ארבעה קניונים של חברת "גזית גלוב", בראשון לציון, כפר סבא ויוקנעם. האדריכלית ד"ר רבקה ויזל, אחת ממנחות הסטודיו, מסבירה שהסטודנטים עשו מחקר על כל קניון וקניון: "הם גילו אזורים שאין בהם תנועה, שימוש או תאורה מספקת. כל סטודנט בנה תזה שתעניק מענה לבעיות האלו". האדריכלית גלית שיף, מנחה אחרת, מוסיפה ש"סטודנטים רבים הביעו ביקורת על יחסי החוץ-פנים של הקניון, וניסו להוציא החוצה פונקציות מסוגרות. חלק מהסטודנטים ביקרו את היעדר השימושים והציעו להוסיף היבטים תרבותיים".
"social NESTing", יהל חלפון, בת 23, בהנחיית האדריכל קובי זיק:
הסוציולוג האמריקאי ריי אולדנבורג הגדיר בספרו "The Great Good Places" את המושג "המקום השלישי". אלו המקומות שאנחנו הולכים אליהם אחרי העבודה והבית (שבמקום הראשון והשני) – מקומות שעונים על צרכינו החברתיים כקהילה. חלפון מסמנת את קניון G בכפר סבא כ"מקום שלישי", אבל היא זיהתה שהמבקרים בו הם אנשים בעלי רקע חברתי שונה לחלוטין, שאין להם שום יכולת לייצר אינטראקציה זה עם זה. "אין בקניון שום תשתית מוגדרת לישיבה ולדיון, מלבד התשתית המוכרת, שקוראת למבקרים לקנות עוד ועוד", היא מסבירה.
את האובייקטים שיצרה במרחבי הקניון היא מכנה "קני פעילות", שבאמצעותם היא מבקשת לעודד שיח ואינטראקציה בלתי פורמלית בין המשתמשים השונים. החללים שיצרה משמשים גם כמקומות לישיבה וגם כחללים משלימים לחנויות. בסמוך לחנות הספרים, למשל, עיצבה קן שמשמש כספרייה. הקנים השונים בנויים מחומרים טבעיים כמו עץ ובדים ונהנים מתאורה חמה. "יש כאן ניסיון לנתק את המשתמש ולו רק במעט מתחושת הניכור המתועשת שמאפיינת את המרחב הקניוני", היא מסכמת.
תוכניות לעתיד: "כרגע אני לוקחת חלק בארגון איטלקי בשם "Rondine cittadella della pace", שמטרתו להביא תחת קורת גג אחת סטודנטים מכל העולם, ממדינות שזוהו לאורך ההיסטוריה כ'אויבות', או ששוררת בהן תרבות ומסורת שונה. אני מקווה שבעתיד אפתח עסק עצמאי, ושאביא רעיונות חדשים לחברה הישראלית העכשווית".
"MULTI Functional SPACE", קרן רוזן, בת 26, בהנחיית האדריכלית רבקה וידאל:
באותו קניון זיהתה רוזן כמה בעיות: אזורים שאין בהם תאורה טבעית, אזורים שיש בהם תאורה מסנוורת, היעדר מגוון של מקומות ישיבה, אזורים שלא פעילים לאורך שעות ארוכות, וחלל ג'ימבורי שמשמש רק ילדים. בנוסף, היא אומרת, "הקניון הוא לא באמת ציבורי, אין בו אופציות בחירה. ואם אתה רוצה לנוח, אז רק בבית קפה, שם צריך לשלם".
רוזן תיכננה מרחב מחודש באזור הג'ימבורי, שיאפשר לעשות בו שימוש במשך כל שעות היום. האלמנט מורכב ממשטחים שונים מעץ, והוא לפעמים לינארי ולפעמים משטח. יש לו מגוון פונקציות: הוא משמש גופי תאורה, משטחי תצוגה, חיפוי, מתלה וספסלים. ומכיוון שאין במקום תאורה טבעית – היא תיכננה גם סקיי-לייט וגם אלמנט הצללה.
תוכניות לעתיד: "עבדתי אצל מעצבת פנים. אחרי השנה האחרונה אני שוקלת אם לצאת לדרך עצמאית. אני מחכה שמישהו ייתן לי צ'אנס עם פרויקט ראשון".
"כפר סבא היי-ליין", טל טג'ר, בת 27, בהנחיית האדריכלית גלית שיף:
גם העבודה הזו מתייחסת לקניון בכפר סבא. ט'גר מספרת שחיפשה איך ליצור המשכיות בין המקומות השונים בקניון, ואיך ליצור אייקון אקולוגי על הגג שלו. בניגוד לחללי הפנים, שהם פרטיים, שם חשבה טג'ר שאפשר ליהנות מפארק ציבורי. לכן תיכננה מעין פארק היקפי מעל הקניון והכביש המוביל אליו, בדומה ל"היי-ליין" שמעל מסילת הרכבת הנטושה במנהטן. לאורך הפארק היא פיזרה ערוגות, איזורי ישיבה ובית קפה. בנוסף, באלמנט הצללה שתיכננה היא שזרה פאנלים סולאריים, וכך יש לו שימוש כפול – גוף תאורה בלילה, פרגולה ביום.
תוכניות לעתיד: "אני רוצה להמשיך ליצור. חוששת לעשות שרטוטים למישהו, למרות שכנראה אין ברירה. אני גם מאוד אשמח לעסוק באדריכלות נוף".
>> ומה קורה כשמבקשים מהסטודנטים להניח את הנייר, לעזוב את המחשב ולהקים מבנה של ממש?
