בעד:כי הקונספירציה מיותרת| נעמה ריבה
למרות סכנת ההתייבשות, כאבי הראש, הסחרחורות והאזהרות שזה יפגע בעור הפנים – רובנו לא שותים מספיק מים במהלך היום. יש מי שמי-הברז לא טעימים לו, ואחרים מתעצלים לסחוב שישיות-מים מהמכולת. גם הברזיות הציבוריות, שקיימות בערים שונות בארץ, לא משנות את המציאות הזו. בין השאר, משום שהכלבים שותים מהברזיות ולא כולם אוהבים להתחלק איתם בלגימות. התוצאה זהה: רבים מעדיפים לוותר על שתיית מים חיונית, ומסתפק בתחליפים מזיקים כמו דיאט קולה, קפה או לא לשתות בכלל.
לאיתי תייס זמיר, יזם צעיר, זה היה איתות להזדמנות עסקית עם תרומה בריאותית. את השנתיים האחרונות הוא השקיע (יחד עם "בית הצעירים" ברחוב מזא"ה 9 בתל אביב, ובשיתוף מרכז הש"ל לחשיבה ומנהיגות סביבתית) בקונספט ברזיות חדש. "woosh"" הם מתקנים למילוי מים מטוהרים שמחוברים למערכת המים העירונית. שלב הפיילוט מתחיל מחר (ב'), כאשר שבע התחנות המעוצבות שהוקמו במקומות שונים בתל אביב, בעיצובו של אלישע טל, יתחילו לפעול. כל אדם יוכל לעבור בהן עם בקבוק אישי, לשטוף אותו, למלא אותו ולשתות להנאתו.
מבחינת היזם, לא מדובר רק באספקת מים מרעננים, אלא גם במענה לצורך סביבתי. בקבוקי הפלסטיק שמפוזרים בהמוניהם בכל העולם הם בעיה אקולוגית חמורה, וערים כמו לונדון וניו יורק כבר חוקקו תקנות שנוגעות לשימוש בבקבוקים הללו. המתקן החדש מעודד את השימוש בבקבוק מים אישי – ולא בבקבוק שנקנה שוב ושוב – ובכך הוא תורם לצמצום הפסולת הפלסטית. "התחנה החדשה משדרת היגיינה, כיף ופאן, וצורתה לא פוגעת במרחב", מתלהב תייס זמיר מהמיזם שלו.עד כאן הכול טוב ויפה, אלא שלבשורה החדשה נוסף בימים האחרונים טעם רע, ומי שאחראי לקלקול החגיגה הם תושבי העיר עצמם. בימים האחרונים הוקמה בפייסבוק קבוצה בשם "עוצרים את הברזייה הביומטרית", לא פחות. חבריה הפיצו שמועה שהמכונה החדשה דורשת את מספר כרטיס האשראי שלנו, וכי העירייה עומדת לגבות מאתנו כספים עבור המוצר היסודי ביותר מבחינת האנושות – מים. לפי אחת הטענות, העירייה והיזמים מבקשים פרטים אישיים כדי לסחור בהם. כחלק מתיאוריית הקונספירציה, פירסם הבלוגר ערן ורד פוסט תחת הכותרת "אני רק שאלה – האם יש קשר משפחתי בין סגן ראש העיר, אסף זמיר לבין יזם הברזיות הממוחשבות?", ודרש מזמיר לפרסם הצהרה בנושא בדף הפייסבוק שלו. לא פחות. האם בקרוב יידרש בנימין נתניהו להצהיר כי אין לו קשר לכל אדם שנושא את שם משפחתו? (זמיר, אגב, השיב ל-Xnet כי "אין ביני לבין איתי תייס-זמיר - שום קשר משפחתי, זה שם משפחה נפוץ").
במלים אחרות, אפשר להירגע. המכונה לא דורשת תשלום בכרטיס אשראי, וגם לא את מספר כרטיס האשראי. קורא הכרטיסים הותקן, כך מבטיח היזם, כדי שהיזמים יוכלו לשווק את המוצר בארצות הברית. לכן, המים המטוהרים – שיניבו תוצר דומה ל"תמי 4" - הם בחינם. בשלב זה היזמים מממנים את הברזייה החדשה, ובהמשך העירייה עתידה לקנות את המתקנים מהם (כפי שהיא קונה ברזיות מחברת "שחם אריכא"). ומה בנוגע לזיהוי? פייסבוק, שבה כולנו מפיצים את משנתנו, כולל ההתנגדות לברזיות החדשות, אוספת עלינו נתונים רבים יותר. מה גם שלא חייבים להזדהות בשם אמיתי – גם "חומי" או "קרמבו" ימלאו את הבקבוק במים. לשיטתו של תייס-זמיר, הזיהוי נועד לכמה מטרות: כל משתמש יוכל לראות כמה מים הוא שותה; אנשים יפתחו הזדהות עם מוצר שבו הם מזוהים, ויהיה אכפת להם ממנו (שמירה על רכוש ציבורי היא לא ערך עליון במרחב הציבורי של ישראל). סגן ראש העירייה, אסף זמיר, הבטיח בעמוד הפייסבוק שלו ש"המעקב יכול להתבסס גם על בסיס פרטים אישיים בדויים לחלוטין, ואם המסים יגרמו לאנשים לצרוך יותר מים, אז המיזם הזה הוא מהפכני. אם יגלו שיש מאפיינים שלא עובדים או מפריעים לציבור – הם לא יעברו משלב הפיילוט לשלב הביצוע". הברזיות הקיימות שנעקרו ממקומן בגן מאיר ובתל ברוך ישובו חזרה למקומם, מבטיח תייס-זמיר, והוא חייב לעמוד במלתו.אז שנת בחירות או לא שנת בחירות, עיריית תל אביב משקיעה יותר מכל עירייה אחרת במרחב הציבורי וברעיונות חדשים – אם זה בפארק מוצלח כמו גינת קרית ספר, ואם זה בהצבת ריהוט נייד בכיכר רבין. לכן, למרות האינסטינקט המותנה והאנטי- חולדאי, הפעם אפשר לשתות כוס מים ולהירגע.
נגד: כי זו השתלטות עוינת| מיכאל יעקובסון
גם המדרכה בעיר עולה כסף ותחזוקה על בסיס יומי, וגם הגינות והפארקים דורשים טיפול, אז האם גם בעבורם צריכה העירייה להתחיל לגבות סכום סמלי? אנחנו מצויים בליבה של תחרות עזה ואלימה המתנהלת בין המרחב הציבורי, שאותו מנהלת הרשות המקומית הנחלשת, לבין הקניון שהוא מרחב פרטי בניהולו של מנגנון כלכלי כוחני.
כדי שאנשים ישתמשו במרחב מסוים ולא בחלופות אחרות, מערכת השיקולים צריכה להתבסס על כדאיות. מיזוג האוויר הוא היתרון המשמעותי של הקניון על פני הרחוב, שלוהט בקיץ ורטוב בחורף. לעומת זאת, מים קרים בחינם הם שירות קטן אך נחוץ לעוברים ושבים ברחוב בחודשי הקיץ הארוכים של ישראל, וגם יתרון המדגיש את החופש שמעניק הרחוב – חופש שלא קיים בקניון הפרטי.
מים חופשיים לשתייה ולהתרעננות הם לא המצאה חדשה: עד תחילת המאה ה-20 פוזרו לאורך הדרכים בארץ רהטים (סבילים), והשירות הזה סימל את האחווה בין האדם המקומי לבין עובר האורח הצמא. כל הסבילים נעלמו מאז. הרחובות הישראליים המודרניים והמתקדמים שהתפתחו כאן יחד עם התנועה הציונית ומדינת ישראל, התייחסו למרחב הציבורי ברמה לאומית ולא ברמה של חיי היום-יום. התכנון יצר מציאות שלא מעודדת תנועת הולכי רגל וחיים עירוניים, אלא מסרסת אותם. אל תוך הוואקום שנוצר הצליחו בעלי ההון להחדיר את הקניונים, שמחקו את מרחבי הפנאי והתרבות החופשיים וניכסו לעצמם את מרחב הצריכה.
את המדרכות תופסות תחנות אוטובוס גדולות ומגושמות הנושאות פרסומות ענק, שלטי פרסומת מוצבים כמעט בכל פינת רחוב, וחורשות וגינות משחק עירוניות נמכרות והופכות לבנייני מגורים או מסחר. הפרטת המרחב הציבורי, ההתערבות המוגזמת של ההון הפרטי והניסיון לחלוב את הולך הרגל בכל דרך אפשרית, נותנים תחושה שמשהו פה יצא משליטה.
המרחב הציבורי הופך לפחות ופחות דמוקרטי, פחות ופחות שייך לציבור. השלטון המקומי מעדיף לא להשקיע משאבים בתכנון וניהול המרחב הציבורי, אלא להעביר את המושכות לגופים שטובת הציבור איננה עומדת בראש סדרי העדיפויות שלהם. בריכות שחייה ציבוריות חוסלו, בתי הקולנוע נסגרו, וכך גם הקיוסקים המקומיים שהפעיל הבן של השכנים. הרחוב הוא פחות ביתי, יותר מנוכר, סתמי וחד-גוני. נראה שמקבלי ההחלטות והמתכננים רוצים שנישאר לבהות במסך המחשב ובטלוויזיה, ושאם כבר בחרנו לצאת מהבית – אז שכל הדרכים יובילו אותנו לקניון.
נכון, המרחב הציבורי אינו זהה למצבו בתקופת מדינת הרווחה: ההון הפרטי התחזק; מונופולים וחברות ענק דחקו נאמנויות ישנות; האדריכלים והמתכננים כבר לא מתאמצים לקדם צדק חברתי ומודרניזציה הדוגלת בנוחות ובפיתוח הסביבה הבנויה, אלא משרתים בעלי הון כידם הארוכה של גופים כוחניים.
המים הם החיים. בכוחן של אותן מערכות המציעות מים קרים להולכי הרגל לחזק את מעמדו של המרחב הציבורי, כמו גם פיתוחים טכנולוגיים. עכשיו, במקום לחזק את המרחב העירוני, יש כוונה להזדהות ובעתיד אולי גם לדרוש תשלום בעבור המים. בתוספת של כמה שקלים בודדים עדיפה כבר הכוס הגדולה של "ספרייט" במקדונלדס - שאותה אפשר לרכוש בקניון הקרוב, כמובן.
