הדירה המפתיעה ביותר באירועי "בתים מבפנים", שהתקיימו החודש בתל אביב, היתה דירה לא גדולה ברחוב מאנה, באחד מבנייני מעונות העובדים הוותיקים של השכונה. אופי הדירה הישנה היה מובהק: שלושה חדרים עם נוף ירוק שנשקף מהחלונות, בזכות הגינות הגדולות שבין טורי הבניינים. אבל השיפוץ שעברה שינה את פניה כליל: אין בה שום דבר סטנדרטי – לא בחלוקה החדשה שנעשתה בה, לא בבחירת החומרים ולא באיכות הגימור.
ואכן, 1,500 מבקרים השתרכו בתורים מחוץ לדירה. לדברי אביבה לוינסון והאדריכל אלון בן נון, מייסדי ומנהלי "בתים מבפנים", זו אחת הדירות המרתקות שהוצגו אי פעם במסגרת האירוע. "זו דירת נופש (בעליה חיים רוב הזמן בחו"ל. נ"ר). למרות שהיא ממוקמת בתוך הקומפלקס הפונקציונלי של מעונות עובדים, היא מצליחה לייצר אווירה של פנטזיה".
מעצבת הפנים הילה עמיר הולנדר, שליוותה את הסיורים, סיפרה למבקרים שקיבלה יד חופשית מהלקוחות. בדף שחילקה לבאים פורט הקונספט: ארבעת חללי המגורים הוגדרו באמצעות ארבע "קוביות", שלכל אחת מהם אופי אחר לגמרי והיא עשויה מחומרים שונים. הסלון והמטבח חופו עץ שמתעגל מהתקרה דרך הקיר לרצפה, חדר הרחצה מוקם בתוך קוביית בטון, חדר העבודה נעטף לוחות זכוכית כהים וחדר השינה מוקם בתוך קובייה לבנה ששניים מקירותיה נעים על מסילות ויכולים להיפתח ולהיסגר, לפי הצורך.
החלוקה נועזת, וכך גם השימוש בחומרים: העץ שמחפה את החלל העיקרי הוא גם החומר שממנו עשויים פרופילי החלונות וידיותיהם, משטח העבודה במטבח, ואפילו הכיור ורפפות המזגן - תכנון שבוחן את גבולות החומר, כותבת הולנדר. לוחות בטון חשוף, שהפכו לאופנתיים בחדרי מגורים עצומים וכחיפוי חיצוני של בתי פאר, מחפים פה דווקא את קירות חדר הרחצה. מבט באיכות הגימור המעולה מבהיר עד כמה היתה העבודה מאתגרת, ואיזו נחישות נדרשה כאן מאנשי המקצוע. העיצוב טוטאלי: הולנדר עיצבה גם את כל הרהיטים במיוחד לדירה.
כשנכנסים לדירה, מימין לדלת נמצא חדר השינה, משמאלה חדר הרחצה, ומעבר לו חדר העבודה. הסלון והמטבח נמתחים לכל אורך הדירה, במקביל לשלושת החללים האלה. בדף ההסבר שחילקה נתנה הולנדר לכל אחת מהקוביות כותרת שמגדירה אותה:
הקובייה הראשונה – ''הרמוניה''
החלל המרכזי בבית מורכב משלושה תתי אזורים – מרפסת, מטבח וחלל אירוח. בין המטבח לסלון מפריד עמוד תומך, שהורחב והפך לשימושי בזכות קמין גז שהותקן בו ("faber"), לצד נישה לחפצי נוי. רצפת החלל חופתה בעץ אלון שמתעגל אל הקירות והתקרה (''PARQUETEAM''). כחלק מהטוטאליות שבעיצוב החלל נבנו גם מסגרות החלונות, המדפים, משטח העבודה והכיור מעץ. ה"אי" במטבח ושולחן נוסף (ביצוע: "פרנקל 33") מתרוממים מתוך הרצפה. את המטבח תוחמת נישת ארונות, מהרצפה עד התקרה, שמיועדת לאחסון ולכלי החשמל. מיזוג האוויר (אבי אדוט) הוסתר בצורה אלגנטית בין הפרקט המתעגל לתקרה. בחלל פוזרו גופי תאורה מעץ אלון שעיצב יריב כץ, והאחרים – כמו בשאר הבית – נקנו ב"אקסקלוסיב".
הקובייה השנייה – ''אפרוריות''
חלל הרחצה נראה מבחוץ כקובייה שמרחפת מעל לחלוקי נחל שחורים. מדרגה מובילה פנימה – דרך הפרדה אלגנטית בין חיפויי רצפה שונים. מבפנים חופו הקירות והרצפה בלוחות בטון (קבלן: חוסאם סאלח), וקיר אחד חופה בקרשי עץ גסים. בפינה אמבטיה עגולה תחומה בווילון, שהיא, כמו שאר הכלים הסנטיריים, מ"מודי".
הקובייה השלישית – ''פתיחות''
הפרקט נמשך לתוך חלל השינה, שמופרד מהחלל הציבורי באמצעות מערכת קירות משתנה על מסילות, שמאפשרת פתיחות מלאה, חלקית, או פרטיות. בין הסלון לחדר תוכנן אלמנט מלבני בעל פינות מעוגלות, מעץ שנצבע בגוון בהיר בתנור. מצדו האחד ספרייה ומצדו האחר מסך טלוויזיה. הוא מחובר לציר, שמאפשר לדיירים לסובבו כחפצם.
הקובייה הרביעית – ''הקופסה השחורה''
בניגוד לצבעוניות החמימה שמאפיינת את שאר חלקי הבית, בחדר העבודה גוונים כהים – שחורים ואפורים – המעניקים לו דרמטיות. הקירות חופו בזכוכית בגוון ברונזה, הרהיטים, הספות והארונות השחורים מ"פרנקל 33", והווילונות של אורית טראוב (כמו בשאר הבית, רק בגוון אחר).
על מעונות העובדים
האדריכל גיא נרדי, שהיה מנהל קהילת החברה להגנת הטבע בתל אביב, חקר את שכונת "קריית מאיר", בה ממוקם הבניין. לדבריו, למרות שהשכונה דומה בתכנון ובארכיטקטורה שלה למעונות עובדים אחרים הפזורים בעיר, היא יוזמה פרטית של שלום פחטר, שהיה עסקן ציבורי. "פחטר השיג את תמיכת בנק 'קופת העם', ובאמצעות פרסום בעיתונות יצר מעין קבוצת רכישה של פקידים ופועלים בני המעמד הבינוני – לאו דווקא חברי הסתדרות. אנשי הקבוצה הקימו, בשטח שנרכש מהטמפלרים בשרונה ואנשי הכפר סומייל, 170 דירות. השכונה נקראה תחילה 'שיכון עצמי', אך מאחר שכמה ימים אחרי תחילת האכלוס, בספטמבר 1936, נפטר ראש העיר מאיר דיזנגוף, החליט ועד השכונה לקרוא לשכונה על שמו", כותב נרדי במחקרו.
לצורך בחירת האדריכל נערכה תחרות סגורה, שבה זכתה יהודית סגל שטולצר, שעבדה באותה עת במשרדו של אוסקר קאופמן. תוכנית הבנייה היתה פשוטה: שני טורים של שישה מבנים בני שלוש קומות בסגנון הבינלאומי, הממוקמים במקביל לרחוב אבן גבירול (אז רחוב יהודה הלוי) ובין הרחובות מאנה וצייטלין. בתווך, בין שני הטורים, יש חצר ארוכה שבה נשתלה גינה מרהיבה. את הגינה תיכנן אדריכל הנוף יחיאל סגל. נרדי מזהה בין הבניינים עצים רבים שניטעו בזוגות או שלשות, וביניהם תמר קנרי, ושינגטוניה, ברוש, מכנף נאה, תאנה, פיקוס הגומי והדרים.
>> ליצירת קשר עם הילה עמיר הולנדר
