רפי אלבז חי שנים רבות בניו יורק: הוא נסע לשם ב-1986 כשהיה בן 24, החל לעבוד כבנאי בהארלם ונרשם ללימודי אדריכלות ב"קופר יוניון". כשסיים היה שותף - כאדריכל וכיזם - למהפך שעברה וויליאמסבורג בברוקלין, משכונה של חרדים, סמים ומצוקה שצריך להתרחק ממנה, למקום טרנדי ושוקק חיים. משפחות צעירות רבות, שלא יכלו להרשות לעצמן מגורים במנהטן, מצאו בה את הדרך להישאר בעיר הגדולה. שם, במפעל למשחות נעליים לשעבר, שהוסב לבניין לופטים, נולדו וגדלו שתי בנותיו – היום בנות 13 ותשע. לפני שלוש שנים וחצי חזרה המשפחה לישראל.
הבן הקטן, בן שלוש, כבר נולד כאן, ואלבז, שמשרדו בניו יורק, נמצא כל הזמן על הקו. משפחות מהמעמד הבינוני בתל אביב, הוא אומר, סובלות מאותה בעיה כמו בניו יורק: הן לא יכולות להרשות לעצמן דירה בגודל סביר במרכז העיר. אלבז חולם לחולל באזור התחנה המרכזית הישנה מהפך דומה לזה שהתחולל בוויליאמסבורג, ואף מתכנן שם בניין למשפחות צעירות, אבל התהליך אורך שנים ובינתיים קנו בני הזוג דירה ישנה במרכז ההיסטורי של תל אביב, קרוב לרחוב ביאליק ולכיכר העירייה הישנה, ושיפצו אותה.
האקלקטיות של הדירה מתבטאת לא רק במעטפת – בניין יפהפה לשימור, עם מרפסות וחדר מדרגות בסגנון הישן – אלא גם בפנים. ההשפעה של החיים והעבודה בניו יורק ניכרות היטב בדירה, שמגלמת איזון והרמוניה יוצאי דופן בין פריטים שונים, בין חדש וישן, בין מצוי לרצוי. יש בה גם פתרונות יצירתיים, שמטרתם למצות את המקסימום מהשטח (120 מ"ר) ולנצל היטב כל מטר, כל בוידם וכל גומחה, כדי שתתאים למשפחה עם שלושה ילדים.
בזכות גובה החללים (3.82 מטרים) והחלונות הגדולים שנמתחים מעלה, הצליח אלבז להגדיל את החלל. לא מדובר רק בתחושה של מרחב, אלא בניצול מקסימלי של מטראז' קיים באופן מעשי. למשל, את אחד משני חדרי הילדים חולקים הבת הבכורה והבן הפעוט. הוא למטה והיא בקומת גלריה מעץ, שתיכנן לה אביה על בסיס בוידעם ישן. חדרה כמעט נסתר מהעין, וצריך לעלות במדרגות כדי לפלוש לפרטיותה. מצדן האחד של מדרגות העץ המובילות לגלריה יש לה חדרון מקסים ופסטורלי, עם מיטה שמיישרת גובה עם העצים שנראים מבעד לחלון. מצדן השני של המדרגות חדר ארונות קטן, פתרון פרקטי לצרכי האחסון – עוד אחד מהבוידעמים ששופצו והוסבו לשימוש חדש. אלבז מעיד שהמתבגרת הצעירה כל כך מרוצה מהפינה שסודרה לה, שלא אכפת לה לחלוק חדר עם אחיה הקטן.
הדירה נזקקה לשיפוץ כולל: מלבד התשתיות שנזקקו להחלפה, היא היתה מחולקת להרבה חללים קטנים ורצפת קרמיקה זולה הודבקה על האריחים המאוירים המקוריים, בני כמעט מאה שנים. חלק מחלונות העץ הארוכים והיפהפיים, שנעשו ביד אומן, היו מצופים בדיקט. בתהליך השיפוץ, מלבד השינויים בחלוקת החדרים ופתיחת החללים הפנימיים, נחשף יופיים של הפריטים המקוריים: רצפת הקרמיקה קולפה מהאריחים המאוירים, שזכו לראות שוב אור יום והם אלמנט דקורטיבי בולט. החלונות, למרות גילם, לא הוחלפו בחדשים: העץ קולף משכבות הצבע שכיסו אותו, נחשף ושופץ. התקרה לבנה, הקירות נצבעו אפור-חאקי בהיר.
על הקירות והמדפים אוסף אישי מאוד של עבודות אמנות. אחת מהן היא רישום של הצייר ערן שקין, חברו של אלבז, שבו משורטטת דמותו של האדריכל המפורסם לה קורבוזיה, שכוב על השז-לונג הנודע בעיצובו, ולידה הכיתוב "לה קורבוזיה בוחן את המצאתו האחרונה". על אחד המדפים בכוורת הספרים מונח פסל של יובל שאול, ובסלון "light box", עבודה של קרלה קליין.
משחק בין ההיסטוריה לעכשווי
המטבח לא גדול, אך אלבז מעיד שהוא "נוח ומהונדס להפליא". מול ארונות לבנים שתוכננו והוזמנו במיוחד (פריטי הנגרות בכל הבית: "ענף") ניצב אי גדול לעבודה ואכילה, עשוי משטח עבה מבטון מוחלק ("אבן גן"), בצורת ר' שרגלה יורדת לרצפה. המשטח עוטף ארונות אחסון לבנים נוספים, ומצד הסלון תוכננה בהם מגרעת לטובת מקום נוח לכסאות בר במראה תעשייתי ("גלוריה מונדי"). הקיר הרטוב חופה באריחי זכוכית ריבועיים וקטנים באפור-ירקרק. ארון נוסף, הפעם משוק הפשפשים, מפריד בין המקרר למסדרון המוביל אל החדרים הפרטיים בבית.
בחדר הראשון מתגוררת בת התשע – חדר קטנטן אך לא מחניק. "הגובה נותן אוויר", מסביר אלבז. כמו ביתר החדרים, גם בחדר הזה יש רצפת בטון מוחלק (לעומת המסדרון, שרצפתו היא המשך טבעי לחלל המשותף של הבית). וכמו ביתר החדרים, גם כאן "משחק בין ההיסטוריה להווה, לעכשווי", ואלבז מפרט: גובה החלל והחלון שייכים לבתים שנבנו כאן בעבר, רצפת הבטון להווה. שולחן הכתיבה משוק הפשפשים, הכיסא שלצדו מאיקאה.
הדלת הבאה נפתחת לחדר הרחצה. בכניסה עומד ארון אמבטיה שדלתותיו הן תריסים ישנים שנמצאו בשוק הפשפשים, קולפו, נוקו ונמרחו בלכה בלבד. התריסים "יושבים" בתוך שולחן נגרים שעליו הונחו משטח אבן וכיור עכשווי בעיצובו של סטארק (לחברת Duravit). העץ הישן, עם שאריות הצבע והטקסטורות שלו, משלים את חלון העץ הגדול בחדר ומרכך את החיבור בין אריחי הזכוכית הקטנים שמחפים את הקירות, שצבעם טורקיז עז, לרצפת הבטון האפורה. כאן התקרה אינה גבוהה: היא הונמכה לטובת חדר הארונות של בת ה-13, שנמצא מעליה.
החדר הבא נבנה בשני מפלסים. בתחתון חדרו של הפעוט, ובמרכזו ארון לבן שהביאה המשפחה מניו יורק, שלל מאחד משוקי הפשפשים שם, וכיסא נדנדה קטן (גם הוא בעיצוב הזוג אימס). אדני החלונות עשויים אותה אבן אפורה של המשטח בחדר הרחצה. למעלה, בגלריית העץ ("כמו ביאכטה") – הבת. "אין קופליקט", אומר אלבז. "היא נלחמה לקבל את החדר הזה, דווקא חשבה שפה תהיה לה הכי הרבה פרטיות וייחודיות". מה יקרה בעוד כמה שנים, כשהשניים יגדלו? הוא מסכים שזה לא פתרון לטווח ארוך, אלא "הינדוס מדויק נכון לעכשיו. למשפחה במעבר פתרון כזה מאפשר עוד כמה שנים בתל אביב, עם ניצול מקסימלי של השטח. זה לא לעד, זה במקום לעבור מחוץ לעיר. ממילא המחקרים מראים: כל חמש שנים משפחות עושות שינוי". במפתיע, הוא מוסיף, "אנחנו מאושרים כאן יותר מבבתים אחרים שהיו לנו. החדרים קומפקטיים, הרוב קורה בחללים הציבוריים".ממלכת הבת מוקפת מחיצות עשויות MDF, הרצפה עשויה קורות עץ אלון צבוע לבן. גם כאן המראה לא מתאמץ, אך הכל תוכנן בקפידה כדי לנצל היטב כל מטר: אם בצדה האחד של הגלריה חדר ארונות ש"יושב" על חדר הרחצה הסמוך, בצדה השני מיטה שנבנתה במיוחד, ופולשת ו"יושבת" על ארון הקיר המשרת את החדר הסמוך (והאחרון) – חדר ההורים. בזכות הפתרונות האלה, אומר אלבז, הדירה "הוסיפה" כמעט 20% לשטחה. השיפוץ הכולל עלה 500 אלף שקלים. "זה שיפוץ יקר", הוא מסכם, "אבל זול יותר מלקנות דירת 140 מ"ר בתל אביב".
המיטה בחדר ההורים נשענת על קיר לבני סילקט, שנחשפו בשיפוץ ונצבעו לבן. משני צידיה עירוב של סגנונות ומחירים: מצד אחד שרפרף פשוט של איקאה, מצד שני שידה קטנה מהמזרח, ולקיר צמודות שתי מנורות של "Artemide". החדר בהיר ומינימליסטי ויש לו חדר רחצה צמוד, שאינו גדול אך כולל מקלחון מרווח ונוח (גם כאן הכלים הסניטריים בעיצוב סטארק והקירות מחופים אריחי זכוכית).
אמנם היא רחוקה מלהיראות כמו דירה ישראלית טיפוסית, אך אלבז מתעקש שזו אדריכלות ישראלית: "בהחלט. קודם כל יש כאן שימוש בחומרים ובכוח עבודה ישראליים. שנית, היא נמצאת באחד הבניינים שמייצגים את תחילת ההתיישבות פה, במקום שבו החלה תל אביב ההיסטורית, קרוב לים. אני מוצא בה משהו מהאקלקטיות הישראלית הזו, שילוב של היסטוריה – עבר שהוא אקלקטי מבחינה תרבותית – ו'מודרן ליווינג' – חיים אורבניים עכשוויים של משפחה מודרנית". לאחר מחשבה הוא מוסיף, "יותר משהיא ישראלית היא תל אביבית".
ובמה היא לא ישראלית?
"כאדריכל, אני חושב שיש פה דגש על חלל ציבורי, חלל המגורים המשפחתי, שלו הוקצתה כמעט מחצית מהדירה. החדרים קטנים. זה מזכיר לי את הבנייה שלי בוויליאמסבורג, לופט סטייל".
עוד דירות עם ניצול שטח חכם:
>> חלל מרופט באזור תעשייה הפך לבית קומותיים של זוג אדריכלים
>> מדירת שיכון לדירת בוטיק: מהפך של דירת שיכון בבת ים
>> לאתר של lifeform, משרדו של רפי אלבז
>> ואיך ייראה בניין המגורים שהוא מתכנן ברחוב פין, הרחוב המושמץ של התחנה המרכזית הישנה?
