כשנכנסים לאחד החדרים, המסדרונות או המבנים שיצר היינץ פנחל, מרגישים מיד כאילו נקלעים לסצינה של סרט מתח ידוע. איזה סרט? הצבעים, הפרופורציות והפרטים מזכירים את העיצוב האמנותי של בימאים כמו אלפרד היצ'קוק (החבל), סטנלי קיובריק (הניצוץ), דיוויד לינץ' (טווין פיקס) ואפילו סם מנדס (סקייפול). הדרמה והראווה המוקצנת ביצירותיו, שנעות בין קלאסיקה למודרניות, קשורות קשר אמיץ לכור מחצבתו של פנחל - תעשיית הקולנוע בעיר הולדתו, ברלין.
הוא נולד ב-1906 וכשהיה בן 22 החל לעבוד כעוזר מעצב במה באולפני הסרטים אופא (Universum Film AG), הגדולים ביותר בתעשיית הקולנוע הגרמנית באותם ימים, עם נוכחות בולטת של יהודים בתעשייה. שמונה שנים עבד שם פנחל, התקדם לתפקיד תפאורן ראשי ועיצב תפאורות ל-45 סרטים שיצרו חשובי הבימאים בגרמניה. עלייתם של הנאצים דחקה את רגליו, וכמו שאר היהודים, עבודתו הופסקה בצו השלטונות. ב-1937 הוא כבר היה בארץ ישראל.
המתחרים התחננו שיפסיק לעצב
היינץ פנחל היה אדריכל טוטאלי. הוא תיכנן הכל, מידית הדלת ועד קווי המתאר של הבניין כולו. מלון "דן" בתל אביב, מלון "קינג דיוויד" בירושלים, בית קפה "פילץ" המיתולוגי בחוף ימה של תל אביב וחנות הספרים "אלשיך" בפסאז' הוד (שעליה זכה בפרס רוקח לאדריכלות) – הם ופרויקטים נוספים הפכו אותו לאחד האדריכלים ומעצבי הפנים המובילים בישראל, וככל הנראה גם הנשכח ביותר. כעת נראה שפנחל זוכה לצדק היסטורי, עם פתיחתה של תערוכה במוזיאון בית רובין בתל אביב שמציגה 60 שנות יצירה.
בהגיעו לארץ ישראל, פנחל לא רק העתיק את מיקומו הגיאוגרפי ואת שמו (בארץ קרא לעצמו חיים), אלא גם את עיסוקו. ממעצב תפאורות, הפך לאחד ממעצבי בתי הקפה המבוקשים. עבודתו הראשונה והמשמעותית הייתה "קפה פילץ", המיזם הראשון של אריה פילץ, שלימים הקים פרויקטים גדולים בתל אביב כמו דיזנגוף סנטר, בית אל-על והתחנה המרכזית החדשה. המרכיב הבולט בקפה פילץ היה מפת ענק שתיארה את ארץ ישראל וכיסתה קיר שלם באולם ההסעדה.
בעקבות ההצלחה זרמו הזמנות העבודה למשרדו של פנחל בזו אחר זו. "אחרי הקמת פילץ", נכתב בעיתון "דבר", "באו אליו אנשי האגודה של בעלי בתי הקפה בהצעה מוזרה: שיקבל מהם משכורת חודשית כדי לא להמשיך בעבודתו. שאם לא כן יהיו נאלצים כולם להכניס שיפורים באולמיהם. הם הודו שב'פילץ' המתוכנן על ידי ה'יקה' הצעיר אי אפשר היה להתחרות".
משולחן העבודה שלו החלו לצאת גם דירות וחנויות בעיר העברית הראשונה, וההצלחה חצתה את גבולות היישוב העברי. ב-1942 הזמינו נציגי המלך עבדאללה את פנחל לתכנן את ארמון החורף המלכותי על שפת ים המלח (שלא נבנה לבסוף) וכן אגף חדש לארמון המלך בעמאן. הדרמה והרושם שאפיינו את עיצוב הפנים של פנחל, כך מתברר מהסקיצות והפרספקטיבות המרהיבות שהותיר אחריו, לא נעדרו גם מהבתים הפרטיים בעיצובו.
כיצד התגלגל פנחל מעיצוב תפאורה לעיצוב פנים? "יש קשר אמיץ בין עיצוב פנים לתפאורה", סבור רן שחורי, מרצה ומבקר אמנות ואדריכלות. "את טירת נוישוונשטיין, שתוכננה למלך לודוויג השני בבוואריה (בהשראתה עוצבה טירת היפהפייה הנרדמת בדיסנילנד, מ"י), עיצב צייר התפאורות של בית האופרה במינכן, ועם המסורת הזו הגיע פנחל לארץ ישראל".
שחורי עצמו היה תלמיד תיכון עירוני א', במיקומו הישן ליד רחוב הירקון, כאשר נחנך מלון "דן" בתכנונו ובעיצובו של פנחל. "מלון דן היכה ב'שוק' את כל הארץ", נזכר שחורי. "באותה תקופה היו רגילים למלונות מטויחים בסיד, מרצפות וריהוט שנלקח מהסטנדרט של החיים, אבל כאן עטפה אותך תפאורה ב-360 מעלות עם אור עמום, שטיחים בגווני כחול וקירות כהים. הרושם היה גדול". כדי להשלים את הרושם העז, דאג פנחל לשלב בעיצוביו יצירות של אמנים כמו מנשה קדישמן, נפתלי בזם, לואיז שץ, ציונה שמשי ויוחנן סימון. הם עיצבו ויצרו בעבורו תבליטים, שטיחים, ציורים, פסלים, מחיצות ותקרות - בעיקר באולמות ובחדרי בתי המלון - וחלקם שרדו, כך שניתן ליהנות מהם גם כיום.
זיכרונות מאפריקה
אבידג'אן, בירת חוף השנהב, הגשימה את החלום האפריקאי של אנשי העסקים הישראלים בשנות ה-70, כש"סולל בונה" וחברות נוספות עושות בה חיל. הפרויקט הגרנדיוזי "איבואר", שהוקם על חופו של מפרץ, היה חלומו הרטוב של כל אדריכל. פנחל הופקד על העיצוב, והיזם משה מאיר - שהקים את "מגדל שלום" כמה שנים קודם לכן - נתן לפנחל יד חופשית. התוצאה הייתה המלון המפואר ביותר במערב אפריקה: מגדל בן 25 קומות שמכיל בית מלון, 11 מגרשי טניס, בריכות שחייה, קולנוע, קזינו, מסעדות וחנויות, מועדוני לילה ומרכז כנסים.
"איבואר" ירד עם השנים מגדולתו, וב-2004 ניזוק בקרבות שהתנהלו בשטחו בין אזרחים לצבא, כשטנקים נכנסו לגני המלון. ועדיין, 40 שנה לאחר הקמתו נותר המלון אתר מומלץ במדריך "לונלי פלאנט": "ביקור במלון איבואר (Hôtel Ivoire) העצום היה תמיד חוויה מוזרה, אך מחסור באורחים בימים אלה הופך את השהייה לכמעט סוריאליסטית".
על אף שאת מרבית חייו העביר פנחל בישראל, תרבות החספוס ודלות החומר הצברית לא דבקה בעבודתו. הוא לא התערה בחבורת האדריכלים התל אביבית - זאב רכטר, דב כרמי, אריה שרון ודורה גד - והמשיך לדבר גרמנית (זאת הייתה השפה שבה דיברו במשרדו) ולעצב בלוקסוס שלא היה מבייש מדינה עשירה באירופה. לא לחינם מעטרת תמונת אולם הכניסה של מלון דן תל אביב את שער הפרק "לוקסוס" בספרו של צבי אפרת, "הפרויקט הישראלי", כאשר מתוארת "ראשיתה של אנינות ישראלית לעילא". ומצד שני, מעצבת הפנים אדית ברון, שעבדה במשרדו של פנחל תריסר שנים (1963-1975) זוכרת כי שני גוונים שהוא שב ונמשך אליהם היו תכלת-אפור ("כמו השמיים בארץ") וזהב (כמו "זהב של חולות", ציטוט של פנחל שהיא זוכרת עד היום).
ברון המשיכה מאז לקריירה עצמאית, ובין השאר עיצבה את מלון המכבייה ברמת גן ו"גלי כנרת" בטבריה. היא מציינת, כי הערך המרכזי שפנחל הנחיל לה הוא הבחירה בפרופורציות הנכונות: "הוא היה אשף הפרופורציות באופן שקשה להסביר היום. הוא שירטט את הפרטים של כסא או מנורה עד לקנה מידה של 1:1, כך שממש רואים את הפרט במציאות".
צדק אדריכלי
נדבך נוסף בעשייה של פנחל חושף האדריכל יחיאל קומט, שעבד במשרד בשנות ה-80 והשתתף בתכנון מלון "דן פנורמה" בחיפה. בדומה לברון, גם קומט המשיך לתכנון בתי מלון (כעצמאי תיכנן בית השאר את מלון "דן" אילת ומשמש עד היום כיועץ אדריכלי לרשת). פנחל לימד אותו מהו צדק אדריכלי: "הוא היה אדריכל-על ואישיות מיוחדת עם שאיפה אמיתית לשלמות, שהשתלבה ביכולות גבוהות. לא היה דבר כזה לקנות מנורה פה ולהזמין ריפוד במקום אחר - הוא תיכנן כל פרט ופרט בפרויקט. היום יש מיתוג זול ורוכשים פרטים כמו בסופרמרקט, אבל פנחל דגל בגישה של שלמות, והודות לכך הוא זכה בהישגים".
המודעות האסתטית וההיסטורית של רשת מלונות דן (לא מעט בזכות נישואיה של ליאורה, בתו של פנחל, לעמי פדרמן) שימרה חלק לא מבוטל מעיצוביו בבתי המלון, ובראשם דן תל אביב, דן כרמל ודן פנורמה חיפה. גם בבתי המלון האלה, הפער בין האיכות הקלאסית של פנחל לרמת העיצוב המוטלת בספק שנעשתה בהם מאז – בולטת מאוד.
פנחל עבד כמעט עד יום מותו, ב-1988, והספיק להוציא מתחת ידיו את הפרויקטים האלה:
• עיצוב הפנים למשכן הנשיא בירושלים.
• מלון "ציון" בחיפה, שנחשב למפואר בעיר עד פתיחתו של "דן כרמל", שגם אותו תיכנן פנחל (כיום משמש המלון למשרדים ובין השאר שוכנת בו המחלקה לרישוי עסקים של עיריית חיפה).
• בית מגורים פרטי (בית בראונשטיין) בפינת הרחובות של"ג ויהואש - מהווילות הבודדות שנותרו בלב תל אביב.
• הביתן הישראלי בתערוכה העולמית בבריסל (בשיתוף אריה שרון ורפי בלומנפלד).
• בניין דירות בפינת הרחובות גלוסקין וז'בוטינסקי בתל אביב.
• משרדי חברת אל-על בבית אל-על ברחוב בן יהודה, תל אביב.
• פסאז' סולל בונה וקולנוע תמר, תל אביב (בשיתוף אריה שרון ודב כרמי).
זוהי התערוכה השנייה במוזיאון רובין המתמקדת בפועלו של אדריכל. התערוכה הקודמת, גם היא באצירתה של כרמלה רובין, נערכה ב-1983 והוקדשה לפועלו של אריה אלחנני. על התערוכה הנוכחית החלה לעבוד רובין לפני קרוב ל-20 שנה, לאחר שנחשפה לעיזבונו. "כשפתחנו את המגירות וגילינו מה יש שם, הבנתי שלחומרים האלה יש השקה לציור ולאמנות, וחשבתי שצריך לפתוח את האוצר הבלום הזה לציבור", היא נזכרת.
ליאורה פדרמן, בתו של פנחל, דאגה לארגן את חומרי הארכיון של אביה ולהקים את התערוכה "מכחולו של אדריכל", שנפתחת כעת במוזיאון בית ראובן. לקראת התערוכה יוצא לאור הספר "חיים היינץ פנחל – מעשה תשבץ מורכב" בעריכת אריה ברקוביץ וד"ר אינס זונדר.
- התערוכה תימשך עד 1.4.13
- כתובת: רחוב ביאליק 14 תל אביב
אתר המוזיאון
