45 שנה לאחר כיבוש/שחרור הגולן התקיים בסוף השבוע אירוע אמנות ראשון מסוגו, בלוקיישן שונה מהמקובל: בסיס סורי נטוש. המיקום מרוחק מלב הסצינה של האמנות הישראלית: לצד כביש 98 בצפון רמת הגולן, כמה מאות מטרים מהגבול ומהעיר הסורית הנטושה קוניטרה. לכאן, אל מבנה המפקדה המרכזי שאירח לראשונה בתולדותיו תערוכות אמנות עכשווית, הוזמנו 17 אמנים כדי להשתתף באירוע "צבעי בסיס", ולהציג בו אמנות רחוב ישראלית לצד עבודות צילום.
מבני הבטון המרכיבים את המחנה מעוצבים באופן מאופק, כיאות למבנים צבאיים: קווים ישרים, פתחים מלבניים המודגשים הודות למדף הצללה קטן מבטון, תקרות גבוהות המתחלקות באמצעות קורות בטון בולטות. המבנים בני קומה אחת ואינם מעוטרים, והשמירה הקפדנית על הסימטריה של חלוקת המסות והפתחים במבנים הופכים אותם לרשמיים, וגם למרשימים, אם גם צנועים.
מבנה המפקדה, שבו נערכה התערוכה המרכזית, מכיל שתי זרועות רחבות ואגף מרכזי בולט מהחזית, שאליו נכנסים במדרגות דרך פתח רחב הקבוע במרכזו. אולמות המבנה מאווררים ומוארים באופן טבעי, הודות לפתחים הרחבים וחסרי החלונות (במקור במסגרות עץ) שלא שרדו את השנים. עבודות האמנות הוצגו בכל מקום: על הקירות הפנימיים ועל החיצוניים, על הרצפה ועל התקרה. האמנים הגיעו ביום חמישי והחלו במלאכת היצירה שנמשכה למחרת, ובשבת נערך אירוע פתוח לקהל, בין היתר עם מוזיקה סורית ולבנונית שניגן הדיג'יי ליאור אינס (רדיו "קול הגליל העליון"), פיתות עם לבנה ואלכוהול חופשי.
דמויות שהזכירו מי היה כאן
אמן הגרפיטי עדי סנד הציג את דמויות "הקופסונים",
שאותן פיזר ברחבי המבנה. לצד האופטימיות והנאיביות שהדמויות מקרינות, הסיפורים שהן יוצרות מתייחסות לביוגרפיה האישית של סנד (אדריכל בהכשרתו), ודרכן הוא ניסה להגיב ליצירות האחרות וגם למציאות של מבנה סורי נטוש בישראל. יונתן גל התבלט בעבודות
שהופיעו במקומות שונים בבניין, בעיקר באולם הכניסה, שם הוא הקים לתחייה את אחד החדרים ושילב בו דמויות חיילים קטנות המאזכרות את החיילים שהתגוררו והתאמנו במקום - הסורים והישראלים (אחרי המלחמה) גם יחד. ניצן מינץ עיטרה את הקירות בקטעי שירה ובמיצב בטכניקה מעורבת, שהדגישו את המפגעים במבנה המוזנח - כמו פרצה בתקרה או פס הצבע שכיסה את חלקו התחתון של הקיר המקורי כדי למנוע לכלוך.
את האירוע אירגנו אורן פישר וליאור אינס מקיבוץ שניר, שניהם פעילים בתחום התרבות והתקשורת בצפון (פישר גם השתתף כאחד האמנים). על אף שברמת הגולן לא פועלים מוזיאון או גלריה לאמנות עכשווית, האירוע לא זכה לתמיכת המועצה האזורית והמימון בא מכיסם של המארגנים ושל האמנים שהתנדבו להשתתף באירוע. "הרעיון היה לפתוח כמה שיותר אנשים לאזור ולאמנות מהסוג הזה, להביא תרבות ואמנות שלא מגיעה לכאן", מסביר אינס. את הבחירה להציג אמנות בבסיס הנטוש מסביר פישר: "בחרנו במקום בגלל ההיסטוריה שלו. החלל עצמו נראה מתאים מבחינה מעשית, ובסביבתו יש מבנים סוריים יפהפיים אחרים שמאפשרים לקהל לשוטט ביניהם ולהתרשם".
היסטוריה: פעם היו כאן הרבה יותר תושבים
ד"ר יגאל קיפניס, תושב מעלה גמלא, חוקר את תולדות רמת הגולן במאה ה-20. בשיחה עמו הוא מציין שעד 1967 התגוררו בגולן (לפי סקר אוכלוסין שערכו הסורים) כ-128 אלף אזרחים ב-220 יישובים. בעקבות מלחמת ששת הימים גורשו וברחו התושבים, ומרביתם המוחלטת של היישובים נהרסו. כיום מתגוררים ברמה 18 אלף יהודים בלבד, רק כ-7% מהאוכלוסייה שהתגוררה כאן לפני המלחמה, בנוסף ל-25 אלף דרוזים.
קיפניס, שחיבר את הספר "ההר שהיה כמפלצת – הגולן בין סוריה וישראל" (הוצאת מאגנס), מציין כי במבנים שבהם התקיים האירוע התגוררו חלוצי ההתיישבות הישראלית בגולן כבר באוקטובר 1967, חודשים ספורים לאחר המלחמה – חברי רמת מגשימים, קודם שהתיישבו במיקומם הנוכחי בגולן. בקיץ 1974 התיישבו במקום חברי מושב קשת, וגם הם המשיכו מכאן למושב-הקבע שקבעה להם המדינה. מאז שימש המקום בעיקר את חקלאי קיבוץ מרום גולן, המגדלים בסביבתו תפוחי עץ תחת המותג "בראשית".
טיפים למי שרוצה לטייל כאן
עוד בסביבה: בסמוך למחנה הסורי ניצב אחד המבנים המרשימים ברמת הגולן, ממש על קו הגבול עם סוריה אך הגישה אליו חופשית. זהו בית חולים סורי ענק ונטוש, שנמצא בפאתי העיר החרבה קוניטרה. המבנה הוקם בתחילת שנות ה-60 והספיק לשמש את הצבא הסורי עד מלחמת ששת הימים, ומאז שימש את צה"ל. לאחר הסכמי שביתת הנשק ב-1974, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הוחזרה קוניטרה לסורים וצה"ל עזב את הבניין; מאז הוא עומד נטוש. קיפניס מציין שמבני הצבא הסורי, כמו המסגדים ומגדלי המים שהוקמו בגולן, נבנו ברובם מבטון ולכן הצליחו להשתמר היטב גם 45 שנה לאחר שהופסקה תחזוקתם. מבנה בית החולים התמוטט בחלקו, כנראה ניזוק בידי כוחות הצבא ולכן השיטוט בו מסוכן, אך עדיין ניתן להסתובב בקומת הכניסה ולהתרשם מגודלו ועיצובו.
יש מה לאכול? מכאן ניתן להמשיך ישר בכביש 98, נסיעה של כ-15 דקות עד ליישוב הדרוזי מסעדה. ברחוב הראשי ניתן לתפוס שולחן אצל נידאל, ולאכול חומוס סורי המוגש לצד סלטים מעולים אחרים. ביום שישי מתקיים שוק מקומי מעברו השני של הכביש.
