אדריכלים צעירים ישמחו לשמוע כי השבוע הוכרזה תחרות לתכנון בית יד לבנים שמיועדת רק לצעירים (עד גיל 40), שרשומים בפנקס המהנדסים והאדריכלים. התחרות היא יוזמה של המועצה המקומית רמת ישי, בעמק יזרעאל. מרכזי "יד לבנים" הם המקום הפיזי שבו מתנהלות פעילויות ארגון יד לבנים, שעוסק בהנצחת חיילים שנהרגו במלחמות ישראל וביצירת קהילה תומכת למשפחות השכולות.

בישראל פועלים כמאה מרכזי יד לבנים - חלקם הם מופת של אדריכלות ישראלית (כפי שיפורט בהמשך הכתבה) והפכו במרוצת השנים לנקודות ציון בציר האדריכלות המקומית. התחרות על תכנון בית יד לבנים ברמת ישי תורמת נקודת ציון נוספת: לא בכל יום מתקיימות בישראל תחרויות אדריכליות נטולות מוזמנים מראש (ע"ע הספרייה הלאומית, מוזיאון תל אביב ובצלאל) שמיועדות רק לאדריכלים צעירים. זו הזדמנות מצוינת לצעירים כישרוניים להציב את הקריירה שלהם על המסלול. לאטרקטיביות של התחרות מתווספות גם האנונימיות של התחרות והעובדה שהיא תתבצע בשלב אחד בלבד.

ההרשמה מתבצעת בימים אלו ועולה 75 שקלים לחברי עמותת האדריכלים ו-200 שקל למי שאינם חברים בה. סיור באתר התחרות יתקיים ב-7 ביוני. את ההצעות יש להגיש עד 5 בספטמבר וההכרזה על הזוכים תתקיים חודש לאחר מכן. ההצעה הזוכה, שכאמור תיבחר בסבב אחד, תיבנה ותזכה את בעליה ב-20,000 שקל. הפרס למקום השני עומד על 10,000 שקל, למקום השלישי 5,000 שקל ושתי הצעות שיקבלו ציון לשבח יזכו ב-2,500 שקל.

בראש חבר השופטים של התחרות הנוכחית מכהנת האדריכלית הוותיקה פרלה קאופמן (מעונות אוניברסיטת חיפה, טיילת אלון בטבריה), כשלצידה האדריכלית אירית צרף-נתניהו, ראש המחלקה לאדריכלות של ויצו חיפה, ואדריכלית הנוף דורית צורנמל (מה שיכול להעיד כי ההצעות צריכות להתייחס גם אל סביבת המבנה ולא רק אל המבנה עצמו), אדריכלים נוספים ונציגי המועצה.

ראוי לשבח את הבחירה הלא אופיינית ברוב של שופטות בחבר שופטים - ארבע מתוך שבעת השופטים הן נשים - וכעת מתבקש ללכת צעד נוסף קדימה ולהרחיב את שם הארגון ל"יד לבנים ולבנות". השכול הישראלי כולל גם נשים. וכדי לקבל מושג על מרכזיותם של בתי "יד לבנים" באדריכלות הישראלית, ולא פחות מזה בתרבות הישראלית, הנה סיפורים של הבולטים בהם.

כאמור, חלק ממבני "יד לבנים" הם יצירות משמעותיות. אחרים אינם כאלה, אך גם בהם נעשית פעילות תרבותית וקהילתית החורגת מנושאי ההנצחה והזיכרון, כמו חוגי העשרה, חללי תצוגה וספריות. עובדה זו יש בה כדי לשפוך אור על השכול, וכיצד הוא שזור ברקמת החיים הישראלית. פעילויות פנאי "אזרחיות" בהשתתפות צעירים ומבוגרים, המתקיימות בתוך בתי הנצחה, יכולות ללמד דבר-מה על התרבות המקומית. ובכל זאת, כלל אדריכלי אחד משותף לכל מרכזי יד לבנים: קיומו של חדר זיכרון ובליבו לוח הנצחה, שעליו חרותים שמות החללים מאותו יישוב ודפי זיכרון המספרים את קורות חייהם ורגע מותם.

יד לבנים פתח תקווה

חלוץ מרכזי "יד לבנים" הוקם ב-1951 ביוזמתו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ולימים הוענק לעיר ולאדריכל, ברוך אורן, פרס ישראל "על תרומתו המיוחדת לחברה ולמדינה". המבנה הדו-קומתי והצנוע, שמשרה שקט על הבאים בשעריו, משמש גם כמוזיאון וכחלל תצוגות כלליות.

החזית החיצונית מעוטרת בפסיפסים של האמן מרדכי גומפל, ואילו הפנים בתבליטי אבן של הפסל (והאב השכול) אהרן פריבר. חזית אחת מכילה רק חלונות זכוכית שקופים, היוצרים אפקט דרמטי של אור טבעי הנכנס פנימה ונבלע בקירות ההנצחה השחורים. אגב "יד לבנות", פריבר הציב כאן פסל מרשים המתאר חיילת האוחזת בידה נשק.

סביב המבנה הוקם פארק יפה שתיכננו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור (זוכי פרס ישראל לאדריכלות לשנת 1998). במרכז הגן בריכת דגי זהב, מפל קטן וגם גן חיות קטן וארבעה מוזיאונים, שמהווים את קריית המוזיאונים של פתח תקווה.

יד לבנים באר שבע

המבנה המרשים, הבולט על ציר הכניסה הראשי לבירת הנגב, מורכב מקוביית בטון גדולה (בסיס מרובע של 31 מטר וגובה 16 מטר) ועליה גג שנראה כמו כתר משולשים. המבנה תוכנן ונבנה בשנות ה-50, ונועד במקור לשמש כבית הכנסת המרכזי של באר שבע. האדריכלים היו יוחנן רטנר, מרצה מיתולוגי בטכניון, ומרדכי שושני, שכיהן בין היתר כאדריכל הראשי של מע"צ.

כך תיארו השניים את המבנה שתיכננו: "הבניין עומד בתוך רחבה גדולה, כשבמרחקים גדולים סביבו לא יקום בניין אחר. עובדה זו הכתיבה לנו בניין מרובע, פשטני ומסיבי, המשתלט על הנוף ועל החלל הגדול ומהווה נקודת משיכה בנוף השיכונים החדגוני (...) קירות הבניין אטומים בעיקרם והם מהווים ניגוד למבנה הגג המתרומם על שטחים רצופים של זיגזג סביב-סביב ונראה כמבנה מרחף".

המבנה המפואר אכן הוקם, אך מעולם לא שימש כבית כנסת. הוא ננטש במשך למעלה מעשור, כי לא היה מי שיפקוד בית כנסת מרוחק מאזור מגורים, וזכה להיגאל רק בתחילת שנות ה-80 כאשר הועבר לידיה של עמותת יד לבנים ועבר שינוי פנימי על ידי בנו של מרדכי שושני, האדריכל בני שושני. מאז ועד היום המבנה משמש לפעילויות הנצחה לחללי מערכות ישראל, אך גם כמקום פעילות תרבותית לכלל תושבי העיר.

יד לבנים תל אביב

המבנה שנחנך ב-1960 הוא בניין חד-קומתי בצורת מרובע מחופה בטון, שחלונותיו הגדולים נתונים במסגרות אלומיניום. ניכרת בו ההערכה שמתכנני המבנה, האדריכלים ישראל לוטן וצבי תורן, רחשו לאדריכלות המינימליסטית והאלגנטית של לודוויג מיס ואן דר. מחווה כלפיו ניכרת בעמודים התומכים את הגג בצורת +, בדומה לעמודים בביתן הגרמני שתיכנן ואן דה רוהה ביריד העולמי בברצלונה ב-1929.

המאפיינים הבולטים ביותר של הבניין, עם זאת, הם הקיר הארוך שמוביל לעבר הכניסה וגג הבטון המסוכך בעוצמה על המבנה כולו. יש גם פטיו פנימי פשוט ונעים, שכיום סגור ביריעת ניילון אטומה. פנים המבנה גם הוא מינימליסטי למדי ומעוטר בשני גרמי מדרגות, שנפגשים במרכז.

אחד החללים בו הפך במרוצת השנים לאולם המופעים "שיין" (המוכר לתושבי תל אביב) ולספרייה עירונית, עשויה כולה מעץ ובעלת תקרת מעוינים. מרשים הוא חדר הזיכרון, שבו מופיעים רשימות הנופלים על אבן שחורה שממוסגרת בין קירות בטון. כדי להגיע למרחק קריאה של שמות הנופלים צריך לעלות שלוש מדרגות, מה שנדמה כפעולה סמלית של כבוד לנופלים.

את המבנה סובבת שדרה נעימה וגן נטול שבילים, פראי למראה. הגן נפתח לציבור ב-1964 ותוכנן על ידי אברהם קרוון (גן מאיר, גן יעקב ועוד), שהיה הגנן הראשי של תל אביב. אדריכלית הנוף ד"ר טלי אלון-מוזס טענה, במאמר על גן יד לבנים, כי מדובר בציון דרך בתרבות ההנצחה הישראלית: "וכאשר תפסעו בין משעולי הגן ואווירתה של ארץ ישראל תסחוף את חושיכם – זכרו את אלה שבמותם ציוו לנו את החיים ובזכותם הכול פורח ומתחדש כקדם".

בית יד לבנים הרצליה

מוכר לרבים כמוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שמשמש כחלל התצוגה המרכזי של הביאנלה לאמנות בהרצליה. המבנה טיפוסי למדי לצמד האדריכלים שתיכנן אותו - יעקב רכטר ומשה זרחי. הוא עשוי בטון, בעל צורות ברורות החוזרות על עצמן, ומעביר מסר של פשטות אדריכלית שאינה זקוקה לקישוטיות אלא נסמכת על תכנון מושכל ומוקפד. הוא נפתח לציבור ב-1965 ואינו נראה מיושן גם היום.

בית יד לבנים ירושלים

את המבנה תיכנן האדריכל דוד רזניק ב-1978, עשר שנים לאחר שתיכנן את בית החייל הנמצא ממול. שני הבניינים הם עדות למסלול שעבר האדריכל, זוכה פרס ישראל: בעוד שבית החייל הוא מבנה קובייתי המשדר איפוק וצניעות, בית יד לבנים הוא ההיפך מכך -מבנה בולט למדי, שמורכב מפירמידות חתוכות במרכזן, כולן מצופות באבן ירושלמית וביניהן עובר שביל המעוטר בעץ זית בודד.

בית יד לבנים רמת השרון

חזיתו מצופה שיש והוא מזכיר מתנ"ס, ואכן פועלת בו גם ספרייה עירונית. סביב המבנה נמצא גן סלעים שהובאו לכאן מרחבי הארץ, בתכנונם של הגיאולוג פרופ' עקיבא פלקסר ואדריכל הנוף גדעון שריג. הוא נחנך באותה שנה שבה נחנך המבנה עצמו – 1985.

ב-2008 נעשו שיפוצים במרכז יד לבנים ברמת השרון: הותקנה מעלית כדי לשפר את הגישה למוגבלים ולקשישים, ונבנה אודיטוריום שמשמש לאירועים ומופעים עירוניים. רחבת המבנה משמשת לאירועי בידור, עובדה שעוררה תרעומת מצד משפחות שכולות. השנה עורר המבנה תרעומת נוספת בעקבות שיפוץ יסודי שכלל הקמת קיר חדש ממתכת כתומה, קיר שמסתיר את קיר השיש המקורי. גם מפאת צבעו הבוהק, הועלתה הטענה שהקיר החדש אינו הולם את המקום.

בית יד לבנים רחובות

הוא הוקם ב-1963 כמבנה מלבני לבן עם חזית בעלת קווים אלכסוניים נקיים. ב-2002 הוכרזה תחרות לחידוש המבנה והמתחם שסביבו, ששטחו הכולל משתרע על פני 45 דונם. הזוכים היו משרד יעבץ-פילצר-מונק בשיתוף אדריכלי הנוף צורנמל בר-לב. ב-2009 נעשה השיפוץ הנרחב, שכלל את החזית החיצונית, את מבואת הכניסה ואת האולם. אלא שתוכנית השיפוץ לא כללה את חדר ההנצחה, היעדרות שהעציבה את המשפחות השכולות. עיריית רחובות ביקשה לתקן את הטעות וממילא נאלצה לשפץ את החדר, מאחר שזה ניזוק בטעות במהלך השיפוצים, ולכן החליטה לבסוף לשפץ גם את חדר ההנצחה בעלות של מיליון וחצי שקל.

בית יד לבנים מגדל העמק

מרכז ההנצחה נפתח בצומת הרחובות הראשי בעיר בשנת 2000, בתכנון משרד "גליל אדריכלים" (שמואל עופר ויעקב קליין). מדובר במבנה דמוי פירמידה, שבמרכז אחד משיפועיו ניצב חרוט בטון בקוטר 6 מטרים המיתמר אל השמים ובתוכו שוכן חדר ההנצחה. שאר פאות הפירמידה עשויות זכוכית ועליהן, כמו מרחף, גג משופע מבטון. המבנה מדמה אוהל ובתוכו נר זיכרון.

בית יד לבנים דימונה

את הבאים ל"יד לבנים דימונה" מברכת סדרה של עמודים פיסוליים: חרוטי בטון חלולים, שמקבלים פרשנויות שונות. ממול המבנה נמצאת אנדרטה נוספת, גם היא לא שגרתית, בצורת חרוט בגובה כ-12 מטרים בצבע אדום, שמזכיר במשהו את מגדלי המים של היישוב העברי.

המבנה והאנדרטה הושלמו ב-2002, בתקציב של כארבעה מיליון שקל. שבועיים לאחר הפתיחה עובדי המקום הבחינו בתקלה במערכת החשמל, וכאשר ניסו להפעיל אותה אירע פיצוץ שגרם נזק למבנה. אלמונים חיבלו במערכת החשמל באותו לילה, עד היום לא ידועים זהותם ומניעיהם.