יש כמה דברים שאפשר ללמוד מהיפנים. צניעות ופשטות, למשל. שני הערכים שנטבעו בחברה הישראלית בעשורים הראשונים להקמת המדינה, ולפחות בתחום האדריכלות נראה שהם נשחקו ונשכחו. ביפן הצפופה הבינו זה מכבר שמשאב הקרקע אוזל, ועדיין, משפחה שמעוניינת בבית פרטי יכולה להרשות אותו לעצמה. איך זה ייתכן? בשונה מישראל, שבה מגרש של בית פרטי לא ישתרע על פחות מ-250 מ"ר, יפנים יסתפקו במגרש של כמה עשרות מ"ר בלבד – כמו דירת שיכון קטנה. כזה הוא גם הבית החדש שתיכנן האדריכל הצעיר הירויוקי אונמורי, בן 33.
הבית, באחד האזורים הצפופים בטוקיו, שוכן על משבצת קרקע בת 34 מ"ר (כגודלם של 2 חדרים טיפוסיים ברוטו), והאדריכל תיכנן אותו לזוג שזה עתה התחתן. בראיון דוא"ל עם Xnet מסביר אונמורי, כי לנוכח המגרש הקטן לא באו בני הזוג בדרישות משמעותיות. לדבריו, המאמץ התכנוני התמקד ברצון להעניק לבית תחושת רוחב ופתיחות ככל הניתן.
>> עוד בתים קטנים ויוצאי דופן:
- פתרון מדהים על מגרש של 52 מ"ר בלבד
- המיני-וילה: 80 מ"ר שלא דומים לכלום
ואיך מגדילים את המטבח בלי להגדיל אותו?- בית מואר מתחת לאדמה
- המיני-וילה: 80 מ"ר שלא דומים לכלום
הבית תופס מחצית משטח המגרש וממוקם בנסיגה מסוימת מהבתים השכנים, בהתאם לחוק התכנון והבנייה היפני המחייב לשמור על זכויות שמש (לא לחסום את אור השמש הישיר לשכנים). אותה נסיגה איפשרה למקם בצידי הבית מקומות חניה לאופניים ולרכב פרטי. שטח כל קומה בבית הוא 16 מ"ר - 4 על 4 - ורבע משטח הקומה מיועד למדרגות ספירליות המקשרות בין ארבעת מפלסי הבית. לכל קומה ייעוד שונה:
● קומת קרקע: כניסה וחדר שינה ואחסון (שני האחרונים שקועים בחצי קומה מחופרת בקרקע).
● קומה ראשונה: מטבח ופינת אוכל.
● קומה שנייה: חדר לילד שייוולד.
● קומה שלישית: חדר שירותים ורחצה הפונה למרפסת, התופסת מחצית מהקומה.
בגלל הפרופורציות בין המגרש הזעיר לארבע הקומות שנבנו עליו, נוצר כאן "מגדל" קטן. הרצפה הדקה (עובי של 7 ס"מ) מאפשרת אמנם לבית להסתפק בגובה של 9 מטרים בלבד, אך הוא עדיין מתבלט בסביבתו. גובה הקומות אינו אחיד: בעוד שהקומה הראשונה נהנית מתקרה גבוהה יחסית של 3 מטרים, הקומה השנייה (לחדר הילד) דחוסה בגובה 1.7 מטר בלבד. מאחר שכל קומה היא למעשה חדר קטן, עיצב אונמורי פתחים רחבים וגבוהים יחסית. פתיחת החלונות אמורה ליצור אשליה של הימצאות בחוץ, כדי לטשטש את תחושת הצמצום.
בכמה מלים, איזו עצה אתה יכול להעניק למי שמתכנן בית?
אונמורי: "יש לעצב אותו באומץ ובעדינות".
האדריכלים היפנים נהנים מחופש יצירתי
"ליפן יש היסטוריה עירונית של 1,500 שנה", מזכיר האדריכל אריה קוץ, שמכיר היטב את האדריכלות בארץ השמש העולה. קוץ התגורר בטוקיו וכיום מרצה לאדריכלות יפן באוניברסיטת תל אביב, מכהן כיו"ר אגודת הידידות ישראל-יפן, ולאחרונה אף זכה לתכנן את קמפוס בצלאל בירושלים בשיתוף המשרד היפני עטור הפרסים SANNA. לדבריו, המגרשים הזעירים הם תוצר של אבולוציה ארוכת שנים שנובעת מתתי-חלוקה של ירושת קרקע, ממחסור חמור בקרקע בערים, ומבעיות כלכליות. כתוצאה מכך התגבשו מגרשים בני 40 עד 70 מ"ר; מגרש של 100 מ"ר נחשב גדול, לדברי קוץ. גם ההגירה מהכפר אל העיר והצטמצמות התא המשפחתי תרמו ליצירתה של אדריכלות עירונית, המתאפיינת בבתים קטנים במיוחד שכמעט ואינם נראים בעולם המערבי.
קשה להחמיץ את נוכחותם של פרויקטי המגורים היפניים במגזיני אדריכלות ברחבי העולם, שם הם מתפרסמים תדיר וזוכים להתעניינות רבה. קוץ סבור שהיצירתיות שפורצת מכל אותם פרויקטים היא תולדה של החוקה היפנית, האוסרת על הרשות להתערב בהיבטים בלתי-מדידים בתוכניות האדריכליות של המבנה, וכך ניתן לאדריכלים החופש להביע את תפיסת עולמם העיצובית.
למה לא בישראל?
השאלה המתבקשת, כמובן, היא אם המציאות היפנית מסוגלת להיות רלבנטית לישראל. במלים אחרות, מדוע שלא יהיו גם כאן בתים פרטיים על מגרשים זעירים? נכון, התא המשפחתי הממוצע גדול יותר בישראל מאשר ביפן, ולכן סביר להניח שמגרש של 34 מ"ר הוא קטן מדי; ואולם, מגרש של 100 מ"ר יאפשר לאכלס 10 משקי בית על דונם (לא כולל דרכים). כך אפשר יהיה להשיג צפיפות גבוהה פי 3 מהממוצע בערי ישראל, העומד היום על כ-10 נפשות לדונם בלבד.
הבעיה היא שרשויות התכנון, הרשויות המקומיות והיזמים חוששים לאתגר את סביבת המגורים הקיימת. זה לא היה המצב בשנות ה-50 וה-60, כאשר הוקמו "שכונות לדוגמה" כחלק ממנגנון שביקש לקדם ולפתח את המרחב העירוני, בגיבוי הממשלה. שכונה ה' בבאר שבע, רובע יעלים בערד ורובע גליקסון בקרית גת הם שלוש דוגמאות לאותן שכונות ניסיוניות שהוקמו ברחבי הארץ, ועד היום ניתן למצוא בהן איכויות שקשה מאוד למצוא בשכונות עכשוויות. רצוי שהמודל של "שכונה לדוגמה" יעלה מחדש על שולחנם של מקבלי ההחלטות - אולי גם אנחנו נוכל לרכוש, במחיר של דירה, בית פרטי בסביבה עירונית אמיתית.
